הלוואי והיה לי בגוף את המערכת הזו שנקראת... פ-ר-ו-פ-ו-ר-צ-י-ו-ת.

הלוואי והייתי יכולה למזער את כל הלחץ והמחשבות שמרצדות בלי סוף הנה והנה.

אני בהיסטריה תמידית. זה או הכל או כלום. למה אי אפשר באמצע?

ולמה אני חושבת שאני מיוחדת מכל השאר.

אי שקט פנימי ומלא חששות שרק מתגברות...

מה כבר יכול לקרות.

ולמה אני כל כך פוחדת להיכשל.

אני שוב לא מצליחה להתמודד. למה זה טוב.

מה תהיה שווה כל ההצלחה הזו אם אני מאבדת כל צל של שפיות. ולמה למרות שאני יודעת שיש צרות גדולות יותר נדמה לי שמצבי גרוע ולא יכול להיות רע יותר מזה. למה פאקינג למה?!

ממתי נהייתי כזו אגואיסטית. העיניים שלי מכוסות...

אתה אומר לי שאני רואה רק מה שאני רוצה לראות ואני רוצה להגיד לך שאתה צודק.

אתה גם אומר לי שאני פסימית, אתה אפילו לא יודעת עד כמה...

אתה מעין ראי שלי, בא ומטיח בי את כל זה.

מה נהיה ממני, משועבדת ומשתעבדת... במירוץ נגד הזמן... 

איבדתי את זה!