ושוב זה קורה.
ברגע שנראה שהכל הולך טוב, זה נהרס.
הם שוב פעם היו חייבים לעשות את זה.
פשוט להרוס את הכל.
ואח"כ הם קוראים לעצמם "המשפחה שלי".
שילכו להזדיין. זה מה שיש לי להגיד להם.
שיקברו את עצמם באיזשהו חור, כבר לא אכפת לי.
ואח"כ הם עוד מצפים ממני לכל מיני דברים.
זה הגיע כבר לרמה כזאת שלאנשים שאני בקושי מכירה,
ויודעת עליהם משהו, אכפת להם יותר ממני.
ומה כבר בקשתי מהמשפחה הזאת?
שיתנו לי פרטיות? שיכבדו את הדברים שחשובים לי?
את הכל לקחו לי והרסו לי.
אני לא יכולה לחכות כבר לרגע שבו אוכל לעזוב את המקום הזה.
השבוע, כך התברר לי, קבלתי צו ראשון (טוב שאמא שלי גם נזכרה להגיד לי משהו על זה).
כשקראתי את המכתב, הרגשה רעה עברה בי.
המכתב הזה זה עוד סימן לכך שהחיים שלי עוברים בלי שאני שמה לב,
בלי שאני מספיקה לעשות ולהשיג את מה שאני באמת רוצה.
כשאני חושבת על כך, רוב החיים שלי חייתי לפי רצונות של אחרים,
לפי הרצונות של הוריי. תמיד הייתה לי את ההרגשה שאני חייבת לספק אותם.
ובזמן שהייתי עסוקה בלרצות אותם, אבדתי את עצמי.
פעם ידעתי מה רציתי, מה אהבתי לעשות.
כעת יש לי רק את הרגשת החוסר סיפוק הזאת, את הרגשת הריקנות.
אני בנאדם משעמם.
ובדיוק כשהתחלתי להתמלא שוב בהרגשת אופטמיות ותקווה,
הם היו צריכים שוב פעם להרוס לי את זה.
ואח"כ ה מתפלאים למה אני כ"כ דכאונית, רצינית, מלאה בכעס שנאה ורחמים עצמיים.
כי כל מה שנשאר לי לקבל ממנו נחמה זה הצער והסבל שלי.
זה הדבר היחיד שגורם לי להרגיש חיה - כאב.
תרתי משמע, הפכתי למזוכיסטית.
אני צריכה למצוא תחביב חדש.
משהו שיתן לי סיפוק והנאה.
אני צריכה להמשיך להשקיע ולא אוותר.
אני לא אתן להם את הסיפוק בלהרוס את חיי.
Everything gonna be okay. I hope.
אני לא אכנע להם. אני לא אוותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
JustaShadow
