אני בטוח יצטער על הפוסט הזה וזה שאני נחשפת כך אבל בעצם...הגעתי
למצב שאני חייבת לספר וחייבת לפרוק כי אני מתחרפנת מזה שאני עוברת וסובלת
לבד,ואני מרשה לעצמי גם לפרוק פה כי הבלוג הזה מזמן מזמן כבר לא פעיל וכבר
בטוח שלא נכנסים לפה אנשים(לפחות שאני מכירה)
אז סתם פורקת לעצמי..
תמיד ידעתי שזה יקרה בסוף..
מכיתה ט' כבר,כשבעצם שמעתי שיש מושג כזה,שיש לזה שם.
תמיד חקרתי והתעניינתי והסתובבתי בבלוגים קשורים לנושא,ותמיד תמיד הייתי בדיאטות והפסקתי,דיאטות והפסקתי.
אבל בשנה האחרונה(חצי שנה לפחות) זה נהיה לגמרי,החלטתי שזהו,אני מרזה ולא מעניין אותי מה.
אף פעם לא הייתי שמנה במונח של שמנה,ותמיד היו אומרים לי שאני ניראת טוב ויפה,אבל תמיד רציתי להוריד.
אני לא אספר הכל כי אין לי כוח ואין טעם,פשוט אגיע לשיא-בפבואר השנה החלטתי שאני (שוב) מקפידה,אוכלת בריא ויעשה ספורט.
וככה עשיתי, במשך חודשיים.
אח"כ..
התחלתי להוריד דברים מרשימת הדברים שאני אוכלת,בחודשיים הראשונים הייתי אוכלת:
פחממה:קרקרים/פרכיות מאורז מלא,
חלבון: הלבן של הביצה/דג/חזה עוף
ירקות ופירות
וחטיפי אנרגיה
והרשתי לעצמי מידי פעם שוקולד מריר או טעימה קטנה ממשהו שהיה ממש בא לי.
עם הזמן, הורדתי את הפחחמה היחידה שהייתי אוכלת שזה בעצם הקרקר או הפרכיות,הורדתי גם את הבשר(פשוט לא היה בא לי ונגעלתי),
עבר עוד טיפונת זמן והורדתי גם את הדג,באמת שלא רציתי לאכול את הדברים האלה. נגעלתי במלוא מובן המילה.
חטיפי אנרגיה-הורדתי,לטעום מדברים ממש בקטנה מדי פעם-הורדתי.
לאט לאט במבט לאחור עכשיו אני שמתי לב שכל פעם מחדש הורדתי מהתזונה שלי משהו נוסף
וכבר כמה חודשים טובים שהתזונה שלי ביום מורכבת בעצם מ:
ירקות(מלפפונים/כרוב/חסה/גזר)
פירות(בעיקר תפוחים ירוקים)
ויוגורט BIO טבעי אחד ביום 0%
והמון המון מים,תמיד אבל שתתי הרבה מים כי תמיד ידעתי שזה בריא,וגם שותה הרבה תה(כמובן בלי סוכר)
וזהו ליום.
*משקאות מתוקים/מוגזים וכל עולם הרטבים והתבלינים לירקות אף פעם לא דיברו אליי ולא אהבתי אז כמובן שאף פעם לא נגעתי וגם לא נוגעת*
*ספורט גם תמיד אהבתי אבל לא השקעתי,בתקופה של כל התהליך הזה אני טוחנת ספורט ברמה של 4 פעמים בשבוע ריצות ועוד תרגילים נוספים*
מבחינתי,אם הייתם שואלים אותי עד לפני 3 ימים, הייתי אומרת לכם שזה מספיק אוכל ליום וגם יותר מידי
משפטים יומיומים שאני שומעת:
מה אכלת?לא טוב, תאכלי עוד, תאכלי משהו! תפסיקי כבר,את חייבת לעצור,מה שאת אוכלת ביום בן אדם רגיל אוכל רק לארוחת בוקר,
אויש את והתפוח הירוק שלך,אויש את והיוגורט שלך,את והסלט שלך,את מגזימה,את כבר שלד,כולך עצמות,את ניראת מדהים תפסיקי,את דוגמנית,לכי לדגמן,את תמיד עייפה,איבדת את השמחת חיים שלך
לפני שבוע וחצי כשעשיתי שופינג ומדדתי s היה לי גדול בג'ינס, המוכרת אמרה לי את צריכה xs
בחנות אחרת, המוכרת הלבישה אותי ואמרה לי וואי את ממש קטנה(בהיקף) לכי לדגמן
ושני המשפטים האחרונים דווקא ממש לא סבלתי לשמוע, את כל השאר שלמעלה כן.
הגעתי למצב שבתחילת התהליך כשהתחלתי בריא ומסודר, הצבתי לעצמי משקל יעד וזהו ושאני אגיע אליו אהיה שלמה עם עצמי ומאושרת
אבל ככל שהמשקל יורד ויורד, אני רוצה שירד עוד ועוד ולא מספיק לי, כאילו..אני רוצה למתוח את הגבול ולראות עד איפה אני יוכל להגיע
כי כבר אין לי משקל יעד,רק רוצה לרדת,אני כבר מידה 34 במכנס למה אני רוצה לרדת עוד?
כרגע, אני שוקלת 57 וגובה 1.76-שזה בדיוק תחילת התת משקל לפי הגובה שלי
ביום שבת סתם חיפשתי באינטרנט פתרונות להפרעות אכילה,והגעתי לאתר לא זוכרת איזה שרופאים כתבו בו בדיוק מה הסימנים לאנורקסיה,
וכל שלב שקראתי, בעצם יצא מצב שסימנתי עליו וי - כלומר שזה בדיוק מה שקורה לי (רק שאצלי המחזור לא הפסיק תודה לאל אבל הוא כן משובש בחודשים האחרונים) ואני בכל זאת לא מגדירה עצמי אנורקסית,אבל כן הפחיד אותי שעניתי על כל הקרטריונים
וכבר כולם מעירים לי להפסיק,לעשות את זה בפיקוח,בריא,מסודר,המשפחה,חברים,חיילים מהיחידה,המפקד יחידה,חברות של אמא
בשביל כולם אני מושלמת ומדהימה ולא צריכה לרדת,פשוט צריכה לשמור ולהתחיל לאכול בריא ואפילו לעלות קילו-שתיים
אבל אני לא מבינה איך אני מצטיירת כזו רזה בפניהם וכזו מושלמת כמו שהם אומרים, כשמה שאני רואה במראה זה בעצם עוד שומנים שצריך להוריד
לא שאני רואה עצמי פרה מהלכת,אבל כן רואה הרבה מה להוריד וזה מחרפן!!!
ולמה בכלל הגעתי לכתוב פה והגעתי למצב שאני כבר לא יכולה לשמור את כל התסביכים האלה בראש לעצמי,כי נמאס לי
נמאס לי ששואלים אותי איך הרזתי
נמאס לי שמחמיאים לי
נמאס לי שאומרים לי לאכול
נמאס לי שאומרים לי להפסיק בדיאטה
נמאס לי שאני כל הזמן צריכה לפחד מאוכל
נמאס לי שאפילו סלט נחשב אצלי כחטא
נמאס לי שאני כבר לא ממש שמחה,כי הייתי הילדה עם הכי שמחת חיים
נמאס לי שאני תמיד עייפה
נמאס לי מזה שאני כבר לא רעבה בכלל תקופות,ולפעמים הבטן נזכרת שכן
נמאס לי שאני בעצם לא יכולה (לא מרשה) לעצמי לאכול מה שאנשים רגילים כן מרשים לעצמם,ואני לא מדברת על ג'אנק,סתם אוכל ביתי רגיל...
נמאס לי שהדבר הזה 24/7 בראש שלי
נמאס לי שאני 24/7 מול המראה בודקת אם העצמות שלי בחוץ מספיק
נמאס לי להרגיש לבד בכל התוהו ובוהו הזה,כי אני בן אדם שבחיים לא משתף ומספר בעיות שלו(פה זו פעם ראשונה עכשיו)
נמאס לי מהכאבי ראש
נמאס לי שבכל מקום קר לי
נמאס לי תמיד לבחון איך אני ניראת ולשאוף לשלמות
נמאס לי לא להיות מרוצה
נמאס לי שאני מפחדת לאכזב את כולם ובעיקר את עצמי אם אני יעלה שוב
נמאס לי תמיד להראות לכולם שאני חזקה,כשבעצם לא,להגיד לכולם שהכל בסדר ושלנוי אין בעיות והכל מושלם איתה
נמאס לי מכל ההפרעה המשגעת הזאת!!!!!
נדפק לי השכל כבר, זה נהיה החיים שלי והעיסוק שלי וכל מה שמעניין אותי
ובהתחלה אהבתי את זה אבל ביומיים האחרונים הגעתי למצב שאני כבר לא יכולה להכיל את זה לבד,זה קשה,זה משגע
איך אני יצא מזה?
אם אני לא כזה רוצה בעצם
אני רוצה חיים בריאים ושאני יוכל לאכול אוכל נורמלי פשוט ובריא אבל אני מפחדת מהאוכל הזה
אני רוצה שיחזור לי הכוח, כוח בכללי, ולא רק כוח לריצה
אני רוצה שזה לא יהיה הדבר היחיד שמעסיק אותי 24/7,אבל אם זה לא יעסיק אותי אז אולי אני יעלה במשקל?
וזהו נמאס לי בקיצור
למה כולם רואים אותי מושלמת אבל אני לא?
אין לי עצבים לכתוב פה עוד,מה שפרקתי פרקתי..יש עוד המון אבל זה אישי מידי כדי לחלוק עם מי שלא יקרא את זה אז ליל"ט.
ולמרות הפוסט המתוסכל הזה,אין מצב שפוסט אצלי יהיה בלי תמונות שלי (מסורת של שנים לא מפרים)
מקווה שיהיה בסדר ביושש
בטח אני גם ימחוק את הפוסט הזה כי יפול לי האסימון שלא הייתי צריכה לחשוף את זה!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
