מה אפשר לעשות כשאתה בן שמונה עשרה? אותו דבר.
אולי ההבדל היחיד הוא שאתה לא צריך לפחד שיעיפו אותך מבר.
זהו, חוץ מזה אין הבדל.
שנה הבאה יהיה, שנה הבאה נהיה מבוגרים, שנה הבאה נעבוד בעבודה חשובה ונתרום למדינה, שנה הבאה לא נעביר יום שלם בלשכב במיטה ולראות משפחת סימפסון.
עכשיו מעבירים את הזמן בלחכות אה כן, ובגרויות
ופרויקט בליד
ועבודה
וחברים
ונקיונות לפסח
ולישון,
רק לישון ולישון ולישון
קטע שמצאתי מחודש שעבר:
בעודי יושבת על השטיח ולומדת מתמטיקה חשבתי על כך שאני רוצה שולחן כתיבה גדול בדירה שתהיה לי, בעצם בכלל- אני רוצה שולחן כתיבה גדול.
אז ברור שזאת לא מחשבה שהיא בעלת ערך כה רב שבשבילה אני אפסיק את לימודי המתמטיקה כדי לכתוב, אבל אז חשבתי על זה שבדיעבד עוד כמה שנים אני אסתכל אחורה ואהיה שמחה שכתבתי, לעומת זאת את לימודי המתמטיקה שלי קשה לי להאמין שאני אזכור.
מפחיד אותי להתעסק בפרטים הגדולים אז אני מעדיפה להתעסק בפרטים הקטנים, לאיזה אורך אני אקצר את השיער שלי כדי שיהיה לי מותר להסתובב אתו פזור, איפה אני אשים את שולחן הכתבה שלי. זה הרבה פחות מפחיד מאשר באמת לחשוב איפה אני אהיה שנה הבאה.
כי אני יודעת איפה אני רוצה להיות, אבל לא רוצה לפתוח פה לשטן, חוץ מזה שתמיד עדיף לעבוד הכי קשה כדי להגיע למעלה ולצות לגרוע מכל. בדיעבד יש בזה משהו פוגע, קראתי עכשיו את הפוסט שלי מלפני חודש, אני כותבת בו על כמה אני מתרגשת לקראת המיונים בנווה חנה, איפה נווה חנה ואיפה אני?
אני כועסת מאוד. לא בהרבה מקומות אתה יכול להגיד ״ניסיתי לעשות כל מה שאני יכול״ אבל כאן באמת ניסיתי לעשות כל מה שאני יכולה, לא שזה עזר. אז אני עדיין לא יודעת איפה אני בשנה הבאה, ואני חושבת שבאיזשהו שלב להתעסק בזה יתחיל להיות מעצבן. אבל מה אני יכולה לעשות? אני אפילו לא יודעת אם אני מעשיה בצבא להיות במשרד או בשטח, אז איך לעזאזל אני אמורה להתנהל בתוך המערכת כשיש תפקידים בודדים שאני יודעת שאני רוצה וכל השאר בלאגן.
רק שיודיעו לי שהתקבלתי כבר וזהו, שאני אדע שאני במקום הזה והדאגות שלי יהפכו מחששות קיומיים (הו, הדרמה) לדברים יותר פרקטיים כמו- אני צריכה לקנות תיק גב מעור, סוללה נוספת לאייפון וכרטיסים לטיול לפני הצבא.
עם חששות פרקטיים אני יכולה להתמודד, אבל מה עושים עכשיו כשכל מה שיש לעשות זה לחכות לצלצול? מה?
אז אני מטביעה את עצמי בלימודים עבודה ושינה