[אכן אין שום קשר בין הכותרת לפוסט X.X]

עריכה~
לאחרונה אני מרגישה בודדה לחלוטין.
כאילו באמת אף-אחד לא רוצה שאני אהיה בסביבה...
חברות שלי שוכחות מי אני והולכות להתחבר עם אחרים.
בסופו של דבר הרצון העלוב שלי להרחיב את הסו-קולד מעגל חברתי הקבוע שלי למשהו קצת יותר מעניין,
הפך כנראה להתנשאות או משהו אידיוטי כזה ואני סוג של מנודה או אולי נטושה
או שזה שוב הדימיון המופרז שלי ממציא קונספירציות סופר-סודיות שהופכות את האנשים שאוהבים אותי לכאלה ששונאים אותי עד מוות.
זאת לא תהיה פעם ראשונה...
בסה"כ רציתי קצת שינוי? זה רע?!
מסתבר שכן.
וכולם בעצם מתנהגים אליי כרגיל, אבל אני בודדה.
פעם הייתי שומעת מאנשים מסוימים שהם לא מבינים איך אני מסוגלת להיות חברה של ההיא ושל ההוא,
כי הם כל-כך מעצבנים ואיך אפשר לסבול אותם יותר מדקה רצוף ו"אני במקומך הייתי מתרחק/ת ממנו/ה ומההההרר"
פתאום הם חברים הכי טובים של היא והוא?
ותמונות שלהם יחד רצות לי מול העיניים במסנ ובפייסבוק ובבצפר ובעצם בכל מקום
"אבל לא שנאת אותו/ה לפני איזה שבוע?!"
"כן, דברים השתנו. התקרבנו."
אז כולכם בעצם חבורת צבועים שתופסים מעצמם מינימום מדונה בתקופת הווירג'ן שלה ועכשיו אתם מועילים בטובכם לרדת לעם.[?]
שיואו, מזל, מה הם היו עושים בלעדיכם?
-
אני חושבת שזמנו של הבלוג להיסגר מתקרב אליי לאט לאט.
עוד הייתי אומרת פעם שהסיבה היחידה שאני לא כותבת את כל הזיוני שכל האלה באיזה דף של וורד היא בעצם שנחמד לדעת שכמה אנשים כן קוראים פה וטוב לדעת שמישהו יודע מה אני חושבת,
אבל היי עכשיו גם זה לא קורה,
so what's the point?


יותר מדי זמן עבר מהפעם האחרונה שביקרתי את סבתא שלי מצד האבא.
היה איזה ריב משפחתי ענק ומורכב שלא הבנתי כמעט כלום ממנו כשהייתי קטנה,
אני רק זוכרת שההורים שלי ממש לא הסכימו שאני אבקר שם, ואחרי הכל הם גרים ממש ליד הבית שלנו אז זה קצת קשה...
עם הזמן כשעליתי לחטיבה ולתיכון התרגלתי לרעיון שאני לא הולכת לשם כי אני לא אמורה, אבל איפהשהו באמצע הדרך סבא שלי נפטר וסבתא שלי חלתה באלצהיימר וכנראה שכחה שהיה ריב משפחתי ענק ומורכב.
אז ההורים שלי החליטו שכדי שהיא לא תשכח אותי לחלוטין, אני חייבת ללכת לבקר שם.
אחרי שסבא שלי מת הרגשתי חוסר קשר מוחלט לצד ההוא של המשפחה.
כי בעצם, חצי מחיי אפילו לא ראיתי את הדודים שלי מצד האבא, ועל בני-דודים בכלל אין מה לדבר.
אז ללכת לבקר את סבתא שלי בשלב שאני כבר לא יודעת מי היא, זה בערך כמו לגלות שבכלל יש לי סבתא אחרי נצח שזה מרגיש כאילו אין לי.
לא רציתי ללכת, לא הרגשתי בנוח. גם לא כשסבא עוד היה חי וכבר לא ממש ידעתי מיהם.
אני זוכרת מאות פעמים שישבתי עם סבא במרפסת ושיחקתי איתו שש-בש (: הוא היה אלוף בזה, ונראה לי שפעם אפילו ניצחתי אותו!!
למרות שאני קולטת עכשיו שהוא בטח נתן לי לנצח...
בכל מקרה, הכריחו אותי ללכת לבקר אותה.
אז הלכתי, עם אבא.
היא חיבקה אותי והתחילה לשאול שאלות מציקות כאלה כמו "למה את לא באה לבקר?" ואבא התחיל למלמל תירוצים מטופשים ש"הלימודים..אין לה זמן...היא חוזרת ב-5..."
ישבנו שם ושתקנו בערך רבע שעה, ואז אבא שלי הושיע אותי והלכנו. שנאתי את זה כל-כך...
לפני איזה יומיים אמא שלי שוב החליטה שאני צריכה ללכת, ממש התעצבנתי לשמוע את זה והתחלתי להטיח בה את כל ההאשמות שלי שאני בכלל לא מכירה את סבתא שלי ואת הדודים שלי ובלהבלהבלה...
בכל זאת הלכנו =\ היא חיבקה אותי שוב...
היא..הבית...הכל שונה לחלוטין פתאום...
היו שם מלא תמונות של אנשים שאני זוכרת במעומעם או לא זוכרת בכלל, קרוב לוודאי דודים ודודות ובני-דודים ואנשים שהייתי אמורה להצביע עליהם ולזהות בקלות.
אני לא בטוחה אם נפגעתי טיפה שאין שם אפילו תמונה אחת קטנטנה שלי או של אח שלי או של משהו שקשור אלינו.
אני משערת שזה בגלל שגם אחת הדודות שלי גרות שם, והיא בנאדם כנראה דוחה למדיי שלא סובל אותי ואת אמא שלי ואת אח שלי. שיהיה.
אחרי 3 דקות בערך של שתיקה מביכה כזאת, יצאנו שוב חזרה הביתה.
הסתכלתי למטה ופתאום קלטתי את האדמה- הכל מלא בתלתנים, ממש מכוסה לחלוטין בתלתנים...נזכרתי איך הייתי מחפשת תלתן עם 4 עלים (:
פעם אחת התייאשתי ולקחתי 2 תלתנים וחיברתי עלה אחד לתלתן השני XD;
אני לא יודעת אם זה זיכרון טוב, הוא לא מרגיש ככה...


נכון לשבוע האחרון, אני לא מצליחה להפסיק לחשוב.
כן, עליו, בדיוק.
אני חושבת שאני באמת עומדת להתחרפן לגמרי כי 90% מהזמן המוח שלי נמצא בשיתוק טוטאלי ונעול על אותו דבר.
אפרת אמרה שאני צריכה לעשות עם זה משהו, הלוואי שהייתי קולטת מה...
כי זה מתחיל באמתתת לשגע אותי וזה מגיע כאילו למחשבות עליו ואז מחשבות על זה שאני חושבת עליו ומחשבות על זה שאני צריכה להפסיק לחשוב עליו ועל זה שאני צריכה להפסיק לחשוב על זה שאני חושבת עליו ואז אולי אני אפסיק לחשוב.
מכל זה יוצא כמובן שאני חושבת עליו, שוב |:
איזה כיף לי??
אבל כל זה לא מספיק, אני גם עצבנית עליו אש.
אני כבר רואה כאפה ממני בדרך אליו. "באהבה רבה" איך לא.
איכ בעצם לא אהבה, אפילו לא קרוב לזה S:
אוקיי עכשיו אני סתם מגזימה ואפילו אני לא מבינה מה אני כותבת.
מי מתנדב להחזיר אותי למצב אנושי!?




Simple Plan
blowing my mind in
6
5
4
3
2
1
ka-boom

אז למה בעצם שומדבר לא מצליח לי?!
למה אני חוזרת לאותו מעגל של עצבים ושנאה ו...
למה כל פעם שאני חושבת שטוב,
פתאום רע, אבל ממש ממש רע.
רע מהסוג שבא לך לצרוח ולהתעורר פתאום ולהבין שזה היה סתם סיוט.
הבעיה היא שאני אף-פעם לא מתעוררת.
אני לא רואה אנשים.
הם בטח שלא רואים אותי.


ביום שישי שעבר בר וגל עשו מסיבה.
מוזיקה ממש חזקה, מלא וודקה...
היה משעמם בהתחלה.
אמרתי לאור ש"אני אפרוש מוקדם וזהו"
שתיתי קצת וודקה נקייה
ועוד קצת ועוד קצת ועוד הרבה.
ואז היה כיף (:
רקדתי עם קורל וקרן על הדשא
הכל היה נורא מצחיק
סטלה טובה D:
ואז הסחרחורות, הבחילה...
ישבתי על הדשא ולא ראיתי בעיניים...
הקאתי איזה 5 פעמים ורציתי באמת שבאותה שנייה יכה בי ברק
מלא אנשים רצו לעזור לי
התעלפתי, התעוררתי, התעלפתי...
צעקתי על כולם שיעופו ממני
בכיתי לליאור בטלפון והיא באה לשם וגררה אותי למטבח
היא דחפה לי קפה והמון מים
התפכחתי והלכתי לישון אצל ליאור
בוקר אחרי זה היה לי ההנגאובר של החיייםם...
חחח מה שבטוח, היה מעניין XD


אין לי זמן לנשום
כל שבוע חזרות, מבחנים, עבודות
רק חסר שיהיה חרוט לי על המצח "חוסר שינה", ויהיה מושלם (:
הייתי ערה שלשום עד 4 בלילה, מכינה עבודה בתעבורה.
אתמול חזרתי ב-5 וב10 ל-6 כבר חיכיתי למונית לחזרה בחוץ
חזרתי רק ב-9 ומשהו והכנתי עבודה באזרחות
לא החזקתי מעבר ל-12 בלילה,
אז התעוררתי ברבע ל-7 בבוקר וסיימתי את העבודה, הכנתי ש"ב באנגלית ובלשון
כי יש לי כבר איזה 437589 אי הכנת ש"ב
הלך לי נורא במבחן במתמטיקה, ללא ספק נכשלתי
ביום רביעי יש מבחן בספרות שאני כמובן לא יודעת כלום בחומר שלו
ביום ראשון חזרה, ביום שני חזרה, ביום שלישי הופעה
אין לי זמן להתכונן
אין לי זמן לחיות
אין לי זמן לנשום.




"הדבר היחיד שצריך בגיל הזה זה מישהו שיוציא אותך מהבאסה"
אם המשפט הזה יכל להיות יותר מדויק,
הוא היה לגמרי לא נכון.
אני כזאת מעתיקנית. סליחה לוטוסXD




אז 19 ימים, הא??
איזה כיף (: