הלוואי שהייתה לי יותר סבלנות לכתוב.
זה לא הזמן שאין לי, כי גם כשיש זמן, אני לא כותבת פה...
זה סתם תחושה כזאת שיש לי כשאני נכנסת לעריכה ומתחילה לספר על הכל, תחושה של יומן מעקב...כאילו אני כותבת את הרוב מתוך "חובה",
כאילו שהעולם לא ימשיך להסתובב גם בלעדיי.


משהו השתנה לי בחיים.
אני לא באמת יכולה להצביע על זה ישירות ולהגיד,
אבל משהו נעלם ומשהו אחר בא במקומו ואני לא בטוחה שאני כל-כך אוהבת את זה.
אהבתי את זה, נהנתי מזה המון זמן...חודשים, כמעט שנה אולי.
ועכשיו אני נמצאת עם כל האנשים שאני אוהבת, אני רואה את כולם כל יום בלי לפספס כמעט אף אחד, וזה צריך להיות דבר טוב כי זה אומר שאני לא מפסידה כלום.
אבל השאלה הכי חשובה היא אם אני בכלל אוהבת אותם?
הם באמת חשובים לי, האנשים האלה שאני מעבירה 90% מהזמן שלי איתם?
אני כבר לא בטוחה...
בגדו בי הרבה פעמים...איבדתי את היכולת לסמוך על אנשים שהיו מאוד קרובים אליי, כאלה שידעו עליי את הדברים הכי חשובים שצריך לדעת,
אבל הם בחרו לקחת את זה ולהפוך את זה למשהו רע.
סיפרתי להם שרע לי? הם רצים לספר.
סיפרתי להם שאני מרגישה משהו למישהו? הוא ידע על זה יום אחרי.
אלה שתי דוגמאות שמי שמכיר אותי יוכל לקשר, אבל לא צריך את זה כדי להבין למה אני מתכוונת.
אחרי הכל לספר את "הסודות האפלים" שלי זאת רק דרך אחת לבגוד בי, לא?
תמיד יש את האלטרנטיבה של ללכלך עליי מאחורי הגב, ולא תיארתי לעצמי כמה זה קורה לעיתים כ"כ קרובות...
גם במסע ישראלי זה היה, ומן הראוי שברגע שאני צצתי ההתלחששות הפסיקה. אחרי הכל צריך לזייף את האהבה אליי כמו שצריך, שאני לא אחשוד או משהו...
ביום שני בערב אחרי החזרה, שאלתי את קורל איזה שאלה...לא זוכרת מה, זה לא חשוב.
איכשהו התחילה שיחה...ישבנו שעות על הספסל ודיברנו, הלכנו אליה והמשכנו לדבר...פתאום קלטנו כמה יש לנו להשלים...
אז בעצם, אני לא ממש יודעת מה קורה בחיים של החברה הכי טובה שלי, והיא לא ממש יודעת מה קורה בחיים שלי.
השלמנו פערים של חודשים, וזה גרם לי לקלוט שכל מה שאני עושה זה למלא חורים בזמן שלי!
אני לא באמת יודעת מה קורה מסביבי, נכון? כלומר, אני יודעת ברמת השטחיות איך הם התחרמנו בצד ומתי אלה נפרדו,
אבל את הדברים החשובים אני מפספסת, וזה כל-כך מדכא...
אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. מהרבה בחינות.
אני מחפשת לפעמים למי לפנות, לאן ללכת כדי להוריד כמה אבנים מהלב, שאני לא אהיה היחידה בעולם כולו שיודעת על הדברים שקורים לי [שלא תעיזו להציע יועצת]...
אז אני הולכת למקום הברור- לחברות שלי, אלה שנתנו לי הרגשה שאפשר לסמוך עליהן ועדיין לא בגדו בי. עדיין.
ואני מאושרת לפעמים. פעם, לפני חודשים, הייתי מאושרת. הייתי מספרת מה שמסתובב לי בראש בלי ליפות את זה או לגרום לעצמי להישמע קצת פחות נלהבת משטויות.
מה אכפת לי? אלה חברות שלי, שישמעו את ההתלהבות או אולי את העצב בקול שלי, מה רע בזה? הן אמורות לעודד או לעשות איזה משהו לטובתי.
מן הסתם הופתעתי לרעה.
במקום לתמוך הייתי מקבלת תגובות בסגנון "את חיה בסרט" ו-"למה זה מעניין אותי?"
אז למדתי לרסן את עצמי (:
קרה משהו ממש טוב שאני מתה לרוץ לספר לחברה? אז לא, אני לא אתלהב, אני אספר את זה בדרך אגב כאילו שומדבר מיוחד לא קרה, ולא אשמח יותר מדיי. והתגובה אולי תהיה תואמת אם יהיה לי מזל! אולי אני אקבל אפילו "באמת?!?!" מתעניין ואני אוכל להמשיך לדבר בלי להרגיש כאילו אני מדברת לקיר.
קרה משהו רע ואני על סף דמעות? הדמעות נשארות בעיניים. רוצה לבכות? לכי לשירותים או תבכי בבית או תמצאי דרך להתגבר. הרי תמיכה אני לא אקבל אז מה הטעם לבכות?
אולי נהייתי אפאטית בגלל זה, אבל נראה כאילו זה שווה את זה, לא להתאכזב כל פעם...
ואז ביום שני, קיבלתי את כל התגובות הנכונות. ידעתי תמיד שאפשר לסמוך על קורל שתכיר אותי ותדע מה להגיד, אבל איפה קורל בעצם?
אני לא רואה אותה יותר מדיי ובכל זאת היא אולי הבנאדם היחיד שיודע בדיוק מה להגיד לי. אני אוהבת את זה (: זה חסר לי...
יש מי שמתקרב לזה...מאוד אפילו...אבל זה לא אותו דבר, כי גם אם לכמה חברות שלי יש איזה יום טוב שהן מחליטות להיות לטובתי ולהתנהג כמו חברות ולא כמו המיץ של הזבל, זה נגמר נורא מהר ומגיעות התגובות המגעילות האלה שאני נורא רגילה אליהן.
והנה אני שוב חופרת, ומורידה ציפיות הכי נמוך שאפשר, והגיע הזמן שוב להתגבר ולהתבגר ולהתנהג כאילו כלום לא קורה לעוד איזה חודש חודשיים. לעשות reckless things כדי שיהיה קצת אדרנלין מדיי פעם.
מעניין מתי הפעם הבאה שהבלוג הזה יעודכן.


מסע ישראלי מבראשית?
רציתי לכתוב פוסט, יצא חופר מדיי.
בקיצור, היה טוב, ממש טוב (:
ביומיים הראשונים די סבלתי והייתי עם חום, אז חזרתי הביתה.
ואז עשיתי מעשה אמיץ ביותר וחזרתי ליומיים האחרונים של המסע D:
הרגשתי שאני צריכה לסיים אותו. זה מסע, לא? אי אפשר מסע בלי סוף.
אז היומיים האחרונים היו כמו חלום מכל בחינה...
החברויות שנוצרו שם היו...לא הגיוניות, אפשר לומר. אבל בצורה טובה. (:
אבל כמובן שחזרנו לבצפר והכל חזר להיות כמעט כרגיל, ואני לא מתלוננת כי השגרה שלי לא יותר מדיי גרועה אני משערת (:
קצת תמונות-













ביום שישי היה מעניין XD
שתינו אצל אור והעניינים הסתבכו...
אפשר להגיד שכמה שתו קצת יותר מדיי.
והעובדה שאח של אור הגיע פתאום וראה את כל זה בטח לא עזרה...
הממ זה סיפור ארוך מדיי בשבילי לכתוב פה, ובטח יש עכשיו כמה אנשים שמצקצקים בלשון ואומרים שאנחנו מפגרים ולמה לנו לשתות, אבל היי, what's the point of living if you're never doing anything reckless?
צעירים וחסרי אחריות...הממ...

התחלתי לקרוא שבוע שעבר את twilight.
סיימתי אותו תוך איזה 4 ימים ^^ ואז קראתי אותו בעברית, וסיימתי תוך יומיים OO
ואז התחלתי את new moon ולא היה לי זמן בגלל הבגרות, אז סיימתי רק אתמול.
ברוב טימטומי קראתי את הפרק הראשון מהספר השלישי, זה שמופיע בסוף new moon ועכשיו אני במתח...
אמא שלי טוענת שהיא לא הבטיחה לקנות לי את השניים האחרים, והיא מחפשת תירוצים לדחות את הקנייה. בינתיים אני מתה לקרוא כבר >:

הייתה לי היום בגרות במתמטיקה. 002.
קל בטירוף (:
מחר תעודות הא?
באסה.