תתרגלו - אני מיוחדת.

טוב.

אני לא מבקשת היום מאף אחד מכם לקרוא את הפוסט,

מי שיקרא בכיף,

מי שלא לא אכפת לי,

אני רק רוצה שאת,

יעל תקראי את הכל

יעל.

טוב.

בפעם הראשונה שקראתי את התגובה,

רציתי לרצוח אותך,

קיללתי את עצמי,

קיללתי אותך,

קיללתי הכל,

אני הייתי בבר מצווה,

ביקשתי מלי שתקרי לי,

אני יצאתי החוצה,

הקשבתי לכל מילה ומילה.

כל מילה נגעה בי,

אבל עצבנה אותי,

אני רציתי להגיב לך ככה:[אפילו כתבתי אל דף]

למה אני צריכה לבקש סליחה?!

מה אני עשיתי?!

את התחלת!

אני אמרתי ראשונה שאני באמצע,

ואז הלכת !

ואני התיישבתי,

אז ביקשת ולא הסכמתי,

ואז שהלכתי לזרוק ת'מסטיק התיישבת!

נכון בהתחלה קצת אמרתי משו..

אבל אז,

התרחיקתי ,

אני רציתי לעבור לשבת עם ז'3 אבל רותי לא הרשתה,

רציתי להתרחק.

אבל אז,

אני הרגשתי מחנק,

הרגשתי שאני לא יכולה להתקרב אלייך,

אז אני שונאת אותך!@

ביי.

אבל אז חשבתי קצת,

הגעתי לסבתא שלי,

קראתי שוב את התגובה,

והבנתי.

שאת חברה שלי,

לא ידעתי עם להיות כנה,

או להגיד "לא מפריע לי"

כי פחדתי,

שלא תסלחי לי,

ויודעת מה.

עכשיו לא אכפת לי להשפיל את עצמי,

לא אכפת לי שכולם ידעו,

אני ילדה שלא מתקיימת בלי יעל.

מה לעשות.

אני לא הולכת להתאמץ עם הסליחה הזאת,

אני לא הולכת להוציא כסף,

כי רבנו על שטות.

ואני מקווה שהמקסימום שלי יספיק לך.

האס אמ אס הזה?

כן,

אני מודה,

היה בשביל צומי.

מה לעשות?!

כל אחד רוצה צומי לפעמים.

כולנו.

אז זה המקסימום שלי:

טוב אני מתחילה מההתחלה.

ביום הראשון שלי בגן ציפורן,

הכרתי ילדה,

ילדה בשם יעל,

ילדה שתמיד הצחיקה אותי,

משו בעיניים שלה תמיד עודד אותי,

כי יש לה עיניים מיוחדות,

עשינו הכל יחד,

אפילו אכלנו פלסטלינה!

כל המשפחה שלי הכירה אותך כבר אז,

כהחברה הכי טובה שלי,

אז..

טורבו 1 טורבו 2 טורבו 3 לכיתה א'!

כיתה א'.

כולם מתרגשים,

אני ואת ישבנו יחד,

כן אני זוכרת

היינו יחד כל הפסקה.

עם פיקצ'ו.

כיתה ב'

אנחנו עם אורית

לא זוכרת כלום.

אני קופצת לכיתה ו'

כל השאר משעמם.

כיתה ו',

כולם עם בת מצוות ושטויות.

אינ את וטל, חברות הכי טובות.

אני מתגעגעת לזה.

בת מצווה,

אני לא ידעתי עם לעשות איתך ועם טל,

בסוף כן,

עשינו יחד.

בת מצווה,

מושקעת, יפה,

בבריכה,

עם כל השכבה, חברים,

היה כיף,

באמת.

עכשיו כיתה ז',

הרגשתי שהתרחקנו,

אבל אז הגיע הסימן,

היינו יחד בכיתה,

רק שתינו מכל הבנות בשכבה.

היית בשבילי תקווה,

והנה מגיע המשבר,

הגעגועים לחברות,

האהבות,

האכזבות,

השמחות,

אני בכיתי כל לילה,

כל לילה!

זה היה מוגזם כבר,

אבל הנה ביום שלמחרת עודדת אותי,

שרבנו,

ניסיתי שנשלים,

וכן אני יודעת,

כל הקללות,

והצרחות,

זה מסכה,

מסכה אחת גדולה,

כי אני לא אחת שמקללת כל שניה,

אלה ורק את עצמה,

אני יסביר עכשיו למה זה ומה,

המסכה הזאת, ולמה היא נועדה.

היא לא נועדה לעשות פוזות, ורושם,

אלא להתחבא מכל הצרות, מהעצבות, בלי יושר,

לנסות להתחיל התחלות חדשות,

להיות בנאדם חדש,

נקי,

אבל בעצם,

הבנאדם הזה,

נהיה מגעיל,

מקלל,

אלים,

דוחף,

ואולי,

קצת תופס מעצמו,

מה לעשות?

היו לי צרות!

לא יכולתי,

אכזבתי את כולם,

פגעתי,

הרסתי,

אז כן,

חשבתי שלא אוהבים אותי,

שלאף אחד לא אכפת,

כולל לך,

ולמה?

כי היתי במשבר,

לא של גיל ההתבגרות ולא כלום,

משבר משל עצמי.

משבר כזה,

שהייתי בסרט,

שאין לי חברים,

ואז,

ניסיתי מחדש,

להשתקם,

וזה מה שיצא,

הריב הזה.

היה על שטות,

כמו כל דבר,

אז הנה,

לבקשתך,

אני יוזמת את הסליחה,

ומקווה שתסלחי,

אזז..

גם אם לא תסלחי,

תדעי,

אני באמת אוהבת אותך,

ואם חשבת שלא ניסיתי לעזור,

ושלא אכפת לי,

זאת לא הייתה הכוונה,

אני באמת ניסיתי לעזור,

תמיד,

אני מצטערת,

על הכל.

ביי.