ידעתי שאני צריכה להתחבר דחוף לכאן

בשניה שהרגשתי שיש לי פיפי, הבנתי שאני צריכה את זה. 

פעם הייתי מתחילה לכתוב בדיוק בשניה שהרגשתי פיפי, כי פיפי זה לא תירוץ. ואז הפסקתי.

כי נגמר החומר, כי נבנו פה ערים וירטואלים ובלוגי רכילויות או מדריכי פוטשופ כיסו את כל ה... מה שנקרא היום NEWS FEED.

אז הייתי כותבת בלחץ מוציאה את כל מה שעל הלשון. כי הפיפי גמר עליי, הייתי חייבת כבר לרוץ לשירותים וזה גורם לאצבעות להקליד יותר מהר ולמחשבות לא להסתנן.

עכשיו אני שומעת בפעם השניה את השיר ניצוצות. פעם הייתי מדקלמת אותו יום יום, פעם אחר פעם. 

עכשיו אני אומרת 'ניאדרטלי' פעם ביום. פעם הייתי סתם מקשיבה למילים של אנשים והמילים היו מחלחלות לתוכי לתוך כדי ניצוצות של הבנה.

היום אנשים מבינים אותי יותר ממה שאני צריכה להבין אותם. 

אושיית מילים, זה מה שאני. קוטלת ורומסת, מרימה ומפארת, מייעצת, לא מחשבנת, אסטרטגית. 

מזל שאני גם יפה. פעם לא אמרתי שאני יפה, כי לא ידעתי שאני כזו.

היום אני מפילה בחורים שגדולים ממני בעשר שנים. בשביל להפיל בחורים שגדולים ממך בעשור לא צריך רק יופי. איזה כיף לי! התברכתי!

אני יודעת להיות כל מה שאני רוצה. אני משיגה כל מה שבא לי. גם את מה שאני צריכה אני יודעת להיות.

העניין הוא שאני לא יודעת מה אני רוצה ומה אני צריכה.

אני פשוט חיה יום אחרי יום. לפעמים חוזרת אחורה בציר הזמן שלי, מסתכלת בתמונות.

לפעמים כשמישהו עושה לי LIKE אני ישר נכנסת לפרופיל. שלי. לראות על מה הוא עשה LIKE והאם היה שווה לו. היה שווה לו.

הבהרתי לאקס טוב מאוד מה הוא הפסיד. הבהרתי לעצמי היטב מה אני שווה. אוקיי ומה עושים עם זה? פשוט חיים? מחכים שהיום יגמר והיום הבא יתחיל? שוב אני נכנעת לרוטינה, והרוטינה כידוע היא עבודה סיזיפית בשבילי, שלא נגמרת.

הבנתי שאני רזה, יפה, חכמה, שנונה וחדה, עוקצנית, אגואיסטית. כמו שהבלוג הזה שכתבתי במו ידיי לימד אותי להיות.

מה עושים עם כל זה? פשוט חיים? אל תטעו! אני לא מחפשת אקשן, ברוך הג'ה לא חסר לי. 

החדות שלי מובילה אותי לריב עם אנשים יקרים לי כל שני וחמישי. סיפוק מיני לא חסר, אולי גם עולה על גדותיו. הצבא איך לומר.. (קטן עליי לא יהיה נכון להגיד..) הצבא הוא צבא. שיזדיין צה"ל.

אז מה נאחל לילדה שיש לה הכל? 

קודם כל שישאר ככה. אכלתי הרבה קש (מה קש? חרא! אכלתי חרא!) בשביל להגיע לאן שהגעתי היום.

אני מאחלת לעצמי שיהיו לי מטרות. אני אדם ללא מטרות. 

אני מאחלת לעצמי לא להתבלבל ממה שיש לי בידיים. לא להתרגש מכל דג שהצלחתי לדוג.

מאחלת לשמור על שפיות, לחדד את השכל, להפיק יותר מכל דבר. להחכים מכל מה שמולי. שיגדלו לי הציצים גם זה חשוב לי. לא להשמין. נחת, שלווה, רוגעעעעעע כמה אני צריכה רוגע. להנות מכל יום עד סופו. לסחוט את טיפת המיץ האחרונה מכל דבר. ושהגיל הביולוגי שלי יתמזג כבר עם הגיל הרוחני, נמאס לי לחשוב על הכל כמו על FLOOR PLAN.

וזהו, כבר עברה לי תחושת הפיפי. עכשיו נשלח את הכתוב למשכנן הוירטואלי של מעריצות ONE DIRACTION (בזמני שהיה לפני שתי דקות בערך היה מדובר בטוקיו הוטלללללXD). ניתן לפנינות הזהב שלי ללכת לאיבוד בתפל.

אה! וכמובן, להמשיך לאהוב את עצמי, גם את זה אני מאחלת. אחרי הכל, אם אין אני לי, מי לי.

סיזיפוס אל הרוחות במיתולוגיה היוונית היה ערמומי ורשע, אשר נהג להטעות מטיילים בדרכם ואז לרצוח אותם. זאוס מלך האלים העניש את סיזיפוס כך שנגזר עליו לגלגל שוב ושוב אבן כבדה במעלה הר, ובכל פעם שיגיע לראש ההר האבן תדרדר לתחתית ההר וכך ישוב לעסוק במלאכה המפרכת שוב ושוב ושוב. "עבודה סיזיפית" משמעותה עבודה קשה, מפרכת ואינסופית ללא כל תכלית.

מבחינתי ארגון מחשבות הוא דבר חשוב ונחוץ מדי פעם, לעצור את החיים שלי, לברר ולכתוב כאן מה עובר עליי, לארגן את כל החשיבה שלי מחדש עד שהכל יתבהר והמצב יהיה רגוע יותר, אבל הבעיה שבכל רגע קופצת לי לראש עוד מחשבה ועוד מחשבה וכך בכל פעם שאני מנסה לעשות סדר במוחי, הכל מתבלגן מחדש. למרות המחשבות שבאות תמיד, אני לא אפסיק לנסות לסדר את המחשבות כי אחרת אני איעצר, ותחושת בחילה ענקית תעטוף אותי עד כדי שיגעון.

בספרו של אלבר קאמי: המיתוס של סיזיפוס הוא אומר "די במאבק אל הפסגה כדי למלא את לב האדם בשמחה, יש לחשוב על סיזיפוס כשמח"

המטלות שאנו מציבים לעצמנו בחיים ועובדים קשה בטירוף כדי למלאם לא בהכרח יגרמו לנו להיות מאושרים. מי אמר שאחרי כל כך הרבה עבודה קשה על משהו נסתפק, נתמתח לאחור בחיוך רחב ונהיה מאושרים? לאו דווקא, כל פעם אנו מגדילים את הרף שאליו אנו רוצים להגיע מבחינת האושר שלנו, פעם אחת אנחנו רוצים לעשות כסף טוב, בפעם השניה למצוא חברים אמיתיים, בפעם השלישית למצוא אהבה כנה וכל אלו בדרך כלל דברים חולפים!

כשקאמי אומר כי יש לחשוב על סיזיפוס כשמח אפשר להבין את המשפט מכמה בחינות: סיזיפוס השלים עם מצבו ועם מה שנגזר עליו לנצח - לגלגל אבן במעלה הר שוב ושוב ושוב, ואולי הוא שמח כי לאחר כל מעשיו הרעים הוא מבין את טעויותיו, ואולי עוד אלפי דברים.

מפחיד לחשוב כי ההווה והעתיד של סיזיפוס הוא קבוע, זוהי השגרה שלו מעכשיו והלאה, והוא השלים עם זה, זה מה שהולך לעבור עליו יום יום עד הנצח. ואולי על כך הוא שמח, כי זהו מצבו ואין לערער על כך, השגרה היא קבועה, והיא לעד נשארת, ויש להשלים עם זה, וכשכולנו נשלים עם השגרה כולנו נהיה שמחים ממה שיש לנו.

אולי הכל התחיל מהשיר הזה, שגורם לי עצב ענקי, אולי הכל התחיל עוד לפני. הכל אותו דבר, כלום לא משתנה, אין לאן לגוון. והמצב שלנו טוב בהרבה יותר משל אחרים, אבל אני לא רוצה להסתכל על אחרים, אני רוצה להסתכל על מה שקורה לנו. מעציב אותי לדמיין את זה קורה, שאנחנו לא יותר. אני רוצה אותך לנצח, ואתה יודע את זה, ומעציב אותי לחשוב על מה קורה איתנו, ועל למה משעמם ויבש, ואיך זה שאתה שכל כך היית השובר שגרה שלי, הפכת להיות חלק מהשגרה הגדולה והאפורה הזאת? ואולי זה המצב הזה, החורף הזה שמשפיע עליי לחשוב ככה, ויכול להיות שהכל בראש ושזה לא באמת ככה, אבל רע לי לחשוב ככה במשך שבוע, שכלום לא קורה, שתמיד זה אותו הדבר. ולא איבדתי עניין בך לרגע, אבל אנחנו תקועים, ואין לאן ללכת! ואולי זה כל העומס הזה שיש על שנינו, שלא נותן לנו זמן לנשום, או לראות אחד את השני כמו שצריך, ולא לזמן מוגבל ולא לימים מסויימים בשבוע. הרבה גורמים תלויים פה, וחבל, כי זה הקשר שלנו ולא שלהם, אבל אין לנו מה לעשות. אני אוהבת אותך, ואני שמחה שדיברתי איתך על זה היום, ושהבנת אותי איכשהו, ושגרמת לי לחייך שניה לפני שהיית צריך ללכת. ואני אשתדל לא לבכות יותר או לא לחשוב ככה יותר.

איך זה תמיד שבחורף בא הדיכאון?

נועה של עצמה