יצא לי לראות קלטות וידיאו שלי כשהייתי קטנה; שיער מתולתל קצר, חום שטני בהיר כזה, עיניים כחולות גדולות (כן, פעם היו לי עיניים כחולות), אבא. גם אבא שלי היה שם. והוא ישב והסתכל עלי עושה שטויות, וחייך, וצחק. ואני, קטנה שכמותי, הסתכלתי עליו כמובן מאליו, כך גם על אמא, על סבתא, על דודה. לא היו לי דאגות אז, כי לאיזו ילדה בת שנה יש דאגות? הכל היה לי. ופתאום הכל השתנה.

מכירים את זה שאתם ממש רוצים משהו? עכשיו! שאתם תתנו הכל כדי שיהיה את זה כאן? שממש קשה בלי זה? כך הרגשתי כשראיתי את הקלטת, כשראיתי את העיניים הכחולות, את המבט מלא החוכמה והטוּב של סבתא שלי, את החיוך, והאושר שקרן מאבא שלי, את היופי שזרם מאמא שלי. אני מתגעגעת. אני רוצה לחזור לימים האלה שהייתי בת שנה ולא היו לי דאגות. לא היו לי ציפיות, לא היו לי אכזבות, היה לי אבא, ואמא רגועה, ושמתי על עצמי כובע (הפוך כמובן) והייתי טום-בוי כזאת, ושיחקתי בכדור מתנפח שגדול יותר מהראש שלי עם אח שלי, כשאחותי וחברה שלה ניסו להוריד ממני את הכובע ולשים לי סרט ורוד בשיער. ואבא וסבתא ישבו בצד, בלוק האשכנזי שלהם, מביטים בי. מאושרים. אני רוצה להיות שם שוב.