אני חושבת שאני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי. נסעתי לטיול, רחוק מהשגרה להתחבר עם אנשים ולהכיר אנשים חדשים. הכרתי. היו לי כל כך הרבה הזדמנויות להיות עם אנשים כל כך הרבה הזדמנויות לקבל ממישהו אהבה, ואני עדיין ממשיכה להשוות את המישהו הזה למישהו אחר, שכן נגע לי בלב. אני כנראה עוד לא התגברתי על זה כי אני עוד מדברת עליו, ורוצה בו. רק לעוד פעם אחת, להרגיש טוב ודי. אבל אני לא אעשה את זה. אני לא אוותר לעצמי. אני יכולה, אני יכולה לא להדרדר. אני יכולה לא להסתובב בחברת מעשנים ושותים, אני יכולה לא לחפש מישהו, אני יכולה להניח לעצמי. אני יכולה להפסיק לטייל בארץ, אני יכולה להפסיק לחפש ריגושים, אני יכולה להיכנע לשגרה. אני יכולה לחזור להיות הילדה הטובה שאני, אני יכולה להתחיל ללמוד ברצינות, אני יכולה להפסיק לזלזל בדברים שבאים לי בקלות, אני יכולה להתחיל להשקיע, אני יכולה למצוא לעצמי תחביבים, אני יכולה לשכוח מהרצון הזה למישהו שתמיד יהיה לידי, אני יכולה לעמוד בכוחות עצמי, לבד, בלי שום גבר, בלי שום אנשים שמדרדרים אותי, בלי שיבואו אלי אנשים ויגידו לי "היי נועה, תקשיבי, נכון ההיא? אז היא ממש מגעילה והיא עושה את זה בכוונה...", אני יכולה להגיד לא.

תמיד אני דואגת להזכיר לעצמי שאף פעם לא להתחרט על טעויות, כי מטעויות לומדים וזה מכשל. ושאין באמת טעויות, שזה בכוונה, כי צריך ללמוד בדרך הקשה (לפחות אצלי), כי אם יגידו לי 'לא' ולא יסבירו למה אני בכל זאת אעשה. מה שאני מנסה להגיד זה שלטעויות שעשיתי בעבר יש השלכות נורא קשות על ההווה שלי, וכשאני מהרהרת לעצמי, אני מרגישה ממש חוסר אונים. ובכלל למה אנשים שומרים לעצמם מחשבות? אם הם נורא דלוקים על מישהו  למה הם צריכים להתנהג מוזר, באופן שקוף הייתי אומרת, אבל העיקר להסתיר. מה,זה בושה? למה עניין גילאים בין הגברים לנשים הפך משמעותי כל כך ולצאת עם קטנות ממך נחשב איכשהו טוב או כי הן קלות להשגה או כי הן פחות ביצ'יות מהאלה שבגיל שלך, משום שאלה שבגיל שלך מסתכלות על הגדולים מהן. למה אני עדיין חושבת על הדברים האלה כשכל מה שאני מבקשת מעצמי זה להבליג על הנושא הזה, להתעלם מקיומם של הגברים ולהתרכז בדברים אחרים. אני לא רוצה להשתרמט, זה ממש לא אני, לא מתאים לי. אני בסך הכל מבקשת מישהו לאהוב, ושזה יהיה הדדי בבקשה, ושזה יהיה כמו הזוגות האחרים שאני מסתכלת עליהם, שזה יהיה אמיתי ונכון וזורם ולא יתקע, בלי אדישות, שיגידו באמת מה חושבים, כי אף אחד לא נושך , שזה יהיה יפה. שכמו שאני מסתכלת על אחרים ואומרת "גם אני רוצה", שיסתכלו עליי ויגידו את אותו הדבר.

לפעמים קורה שאני מסתכלת על החברים שלי, ואני אומרת לעצמי "פאק איזה ילדותיים הם!" פוחדים מכל צל, לא זזים בלי אישור של החברה הקובעת, הולכים תמיד עם הזרם, תמיד מה שמגניב, תמיד מה שיחשיב אותם פופולרים. למה בן אדם לא יכול להיות עצמו? למה כמה מהידידים הכי טובים שלי נכנעים לחברה המטופשת שלנו? רגע, ומה אני? גם אני כזאת? גם אני הפכתי למישהי שכשלא היה לי ביטחון עצמי בשיט הייתי שונאת? גם אני רכלנית? גם אני ילדותית? אני מתנשאת? אני מצד אחד אוהבת את מי שאני כעת ומצד שני - שונאת. טבעתי בתוך עצמי.

נועה של שמיים

איזה באסה להיות חסה