אל תעשו עניין, הדרך תמשיך גם אם לא תדעו לאן.

די הפוסט הקודם לא עושה לי שמח כלכך, ואני בטוחה שגם למעט שבמעט המבקרים פה.

כל אופן, יש לי בעיה בעייתית, תמיד שאני מתחילה לכתוב כאן ולספר לכם אלפי סיפורי סבתא לקראת הסוף אני מסתכלת על מה שרשמתי ופשוט מוחקת הכל, וככה יוצא מצב שהבלוג גוסס לו אט אט. אני לא מבינה למה זה קורה אבל אני יודעת שיום יבוא ויחזור אליי כשרון הכתיבה המהולל השורר לו בתוך תוכי.

בינתיים אספר ואוסיף שמצאתי לי דרכים מגניבות לסגירת החופש והיה כיף אדיר, עוד אוסיף ואכתוב שהרצון הקטנטן של הלחזור לבצפר\שגרה מסריחה\פרצופים מעצבנים לראות כל בוקר\לשבת 20984 שעות ביום ליד שולחן וללמוד\כל שאר דברים מעצבנים הקשורים בבצפר, בכלל אבל בכלל לא מצוי בתוכי. ואני די בדכאון שמצאתי לו שם מקורי-דכאון סוף הקיץ, או דכאון ה-29 באוגוסט, רבאק איזה תאריך מלחיץ! ובכלל כיתה יב לא קוראת לי בקולות פעמונים. בכל אופן אני כמו רבים אחרים אאלץ להתמודד עם המצב כמו ילדה גדולה. האמנם? אכן כן.

טוב אני לא זוכרת מה הייתה הפואנטה בכל הכתיבה הזאת, אבל זכור לי שהייתה אחת כזאת. בינתיים אני אלך ואקרא איזה ספר טוב, ואתם תמשיכו לחייך. =]

יום מצויין שיהיה לכולם מלא אהבה וחיוכים.

עצוב לי. כלכך עצוב לי שזה כבר הגיע למצב שאני בוכה מרוב שעצוב לי.

לא טוב לי, באמת שלא טוב לי.

אני מרגישה שאני מפספסת משהו כלכך חשוב שחולף לי מול העיניים, אני מרגישה שאני נמצאת במקום שאני לא אמורה להיות בו, במצב שאני לא אמורה להיות בו, עם אנשים שאני לא אמורה להיות איתם.

עצוב לי, כלכך עצוב לי.

והאמת שיותר מזה אין לי עוד להוסיף. כי פשוט אין לי מילים.

כולם תמיד אומרים שהחופש שלפני כיתה יב הוא החופש האחרון, זה אומר שצריך לנצל כל דקה ולעשות המון חיים והמון דברים בלתי נשכחים. ואני מקווה מאוד שזה לא החופש האחרון שלי ושיהיה לי עוד המון חופש. אז כן בצפון ביקרתי ובדרום אני עוד אבקר, וטיילתי וצחקתי וביליתי ושטויות קרו ואומרים שזה קיץ פה מסביב, וזה עניין השרוי במחלוקת קלה, מי שיצא לו לבקר בירושלים החל מהשעה 8 בערב ועד 8 בבוקר יודע שהקור השורר פה הוא מטורף ולא יאמן שכבר אמצע אוגוסט ועוד לא היה לי לילה אחד בו יצאתי לי עם גופייה ככה סתם בשעות הלילה המאוחרות. טירוף, אכן טירוף.

אבל זו לא הנקודה, הנקודה היא שאכן ביליתי המון ואולי עוד יצא לי לבלות פה ושם לפני החזרה ללימודים, אבל ההרגשה? אין לי שום הרגשה ואף לא הקלילה שבהן של חופש גדול. שלא לדבר על הסיפוק שכלכך רציתי שיבוא לי עם החופש הזה והוא כנראה שינה כיוון ולא יבוא כלל. טירוף, אכן טירוף.

אני לא יודעת למה, למען האמת אני בחופש כבר מפסח ואולי בגלל זה ההרגשה נדחקה לה קצת לצד, ואולי בגלל הציפייה הרבה שהייתה לכולנו לחופש הזה, ואולי זה בכלל הגעגוע שמשתלט לי על הרגשות כבר שבועות ארוכים. ואולי... אני לא יודעת, הכל נורא מוזר, אני אפילו לא יכולה לתאר את ההרגשה המוזרה הזאת במילים, אני בעצמי לא כלכך מבינה, הרגשה שבתוכה מעורבבות כלכך הרבה הרגשות אחרות, והכל ביחד יוצר מיקס אחד גדול של בלבול.