אל תעשו עניין, הדרך תמשיך גם אם לא תדעו לאן.

היום היה לי לילה נוראי, התהפכתי מצד לצד ופשוט לא נרדמתי, רק אחרי שהדיסק של דנה ברגר הגיע לסופו הצלחתי לעצום עין, אבל מיד השעון המעורר שלי צילצל את הצלצול המעצבן הזה, שמתי לב שלא משנה איזה צלצול אני אשים בשעון מעורר בסוף אני אשנא את הצליל הזה. וכך היה, אחרי 4 שעות שינה אם לא פחות, הקמתי את עצמי וגררתי את עצמי לבית הספר, בו לא הייתי כבר המון זמן. חירבשתי איזה משהו לא הגיוני במבחן באנגלית, שזה אגב, כלל לא התחום בוא אני מצליחה להפגין את הגאונות שלי. ולמרות שזה אמור להיות כלכך קליל, עדיין, לא התחום שלי. אז יצאתי לי מהמבחן מאושרת לגמרי, ואני חושבת שזה בגלל שהתגעגעתי טיפה טיפה לענייני לימודים. אחרכך צעדתי לי אל עבר כיתת התגבורים במתמטיקה, כידוע לרובינו יש את מועד ב' הנפלא בשבוע הבא, כשנכנסתי לכיתה המורה הנהדרת שלי סילקה אותי בטענה שהציון שלי בסדר גמור ואין לי טעם, ואני הבטתי בה, חצי רדומה וחצי המומה, אבל סירבתי והתמקמתי לי בכסאות הכלכך לא נוחים של בית הספר. הצליחו לעבור שתי דקות בדיוק עד שהבנתי שללמוד שוב את שאלון 05 זה ממש לא עסק בשבילי, במיוחד שאני כבר חצי רגל בתוך החופש והחלטתי להסתפק בציון המבורך שלי, אז הקמתי את עצמי ויצאתי משם בנימה די אופטימית. וככה בעצם צעדתי אל החופש.

אתמול נפגשתי עם ידיד ותיק, לא יצא לי לראות אותו כמה חודשים טובים. לפני שכל אחד בא לפנות לדרכו שלו הוא אמר שנורא השתנתי. ואני חושבת, אני בהחלט אחת שמרבה להשתנות, באופן תמידי לחלוטין, כל הזמן.

כמה שאני מתגעגעת לאיזה בחור. זה קצת עושה לי עצוב בלב.

טוב, הגיע הזמן שאלך לעשות משהו חיוני עם עצמי.

יום מקסים 3>

הנה הם באים..ימים של שקט?

אני חושבת שגם אם המצברוח לא בשמיים ימים של שקט אכן קיימים פה ברקע, אחרי הכל חופש גדול זה לא צחוק. ואולי זה החופש האחרון, ואולי יהיה לי עוד המון חופש בחיים, אני לא כלכך יודעת בבירור ואפילו מעדיפה להתעלם מזה, מזה ומכל מיני עובדות מציקות אחרות, כמו למשל שתכף י"ב, או יותר גרוע, הנה נגמרה לה השנה שכולם תמיד אמרו עליה שהיא קשה כלכך ועמוסה בלימודים וכו, הנה נגמרה לה כיתה י"א. וגם אם נעצום עיניים ממש חזק ונכסה את האוזניים, לא נוכל להתעלם מזה שהנה תכף גדלים, ואין לנו כלכך שליטה בזה. ואולי אפילו אם ננסה לחשוב על הכל באופטימיות נשמח לגלות שאין בזה שומדבר רע, וזה חלק מחייו של כל אחד מאיתנו, והרי איך אומרים? כל סוף הוא התחלה חדשה. אבל אני, אני עדיין בגעגועים מטורפים לגן חובה.

ואת החופש אני מעבירה בבטלה מוחלטת, בחיי, אני חושבת שתקופה ארוכה מאוד לא היו לי כאלה ימים של בטלה, וזה נחמד לי ככה, למרות שבטח בקרוב אני אתהלך לי מצד לצד עם כל ה20 קילו שהעלתי כתוצאה מהבטלה הנ"ל ואבכה על כמה שבאלי שיקרה משהו מרתק בחיי, ואז אני בטח אשתיק את עצמי ואנזוף בי על כך שאני מתלוננת בחופש הגדול ואלך לחפש איזו פינה מחוממת בשמש וארדם תוך כדי קריאה של איזה ספר טוב, על איזו אהבה שהלכה לאיבוד בעולם.

אני אוהבת לשתות צ'אי הודי, מה שאני לא אוהבת זה לראות את השמש נעלמת לה מאחורי ההר הזה שיש לי פה מול החלון, רק לפני רגע התחממתי תחתייה בתענוג מרובה ופתאום היא נעלמה לה, ככה סתם הביאה את החושך. כן, ככה זה כששותים צ'אי הודי, מחפשים על מה להשאים את השמש. ובכלל, שמש זה זכר או נקבה?

אבל האמת בין אם ירצו הימים ובין אם לא, אני מאושרת, מאושרת שיש לי קיץ בחוץ, צבועני ושמח, מאושרת שיש ים איי שם בארץ מחכה לבואי, מאושרת שיש לי קצת שקט מאנשים שראיתי יומיום במשך שנה שלמה ותכף לא אראה אותם אולי לעולם עוד, מאושרת שיש לי קצת שקט מזוגיות ואהבה, כמה רגעים לעצמי, פשוט לשבת מתחת לשמש ולהתפנן לי, ואפילו צ'אי הודי יש לי, כל אלה עושים לי המון טוב. ללא ספק.

ואולי, אולי החשק לכתוב בבלוג הזה חזר אליי פתאום.

בכל אופן, לא אוסיף ואחפור, שיהיה ערב מקסים.