זה הכל סתם.
אני זו לא אני, אני יודעת. אני מסתכלת על העבר ולא מזהה את הילדה שהיתה שם, חלק מזה. אני מסתכלת על העכשיו וגם לא כלכך מזהה את עצמי, זו סתם מישהי שחיה את החיים שלי, לא אני. אני מסתכלת אל האופק ולא רואה כלום. אולי איזו ציפור וספינה שטה בלב הים. 
הכל נורא עמוס, הכל נורא צפוף, מלא בעצבים ולחץ מיותר ועייפות מצטברת ומעט כעסים ומעט בעסה עד...שהכל מתפוצץ לי בבום בפרצוף, ואחרי הפיצוץ הגדול מעט מובן לי יותר, ומעט טוב לי יותר, כי הלחץ נעלם הוא התפוצץ לו.
הדרך ארוכה מאוד ויש זמן למעט מחשבה עם עצמי, ואני רואה שמיים כחולים ויפים, והאופק כלכך ברור בעין, אני רואה את כל הבתים וההרים בבירור כזה שהמון זמן לא היה קיים שם באופק, ואני נזכרת איך פעם ניסיתי בכל כוחי לראות אותו את האופק, אבל לא הצלחתי, והפעם, השמיים היו כלכך כחולים וברורים וצלולים, ואפילו היתה שמש בשמיים, שמש שקרנית שלא באמת מחממת, אבל לי מזה משנה בכלל. העיקר שהאופק נראה לעין. בנוף לפחות.
ואני תוהה לעצמי, האם תמיד הציפור יודעת איפה מקומה ומה היא צריכה לעשות? והאם האריה גם כן יודע את תפקידו, איך זה שהם אף פעם לא מתבלבלים?
ויש המון מכוניות שחולפות מולי, אני יכולה לרוץ מהר ולהספיק לעבור בין מכונית למכונית, אבל בשביל מה לי? אין לי לאן למהר, אני נותנת להן לעבור ולתת לי להתעכב, ואז יש כל מיני ילדים קטנים שמשחקים בכדור והם כלכך יפים, ואווירת השבת נמצאת שם באויר, ומרגישים אותה כמו את החורף באמצע ינואר. הכל מריח ריחות טובים של ארוחות שמתבשלות וזה נעים לי להריח את הריח הזה. ואז אני רואה שכבר אין מכוניות ואני חלמתי יותר מדי, ואני מתחילה ללכת אבל מתקרבת מכונית שנוסעת כלכך מהר, ולמה לי לרוץ? אין לי לאן למהר, אני נותנת גם לה לעבור מולי.
לא יודעת,
זה סתם.
ואתמול כשקבענו לצאת,
לא רציתי להתלבש יפה,
ולא רציתי לצאת להמולה כלכך גדולה,
רציתי משהו קטן, שקט.
אבל יצאנו, והתלבשתי ורקדנו, ושתינו אפילו. והיה כיף.
אבל, לא יודעת,
זה סתם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
