אני יושבת בחדר שלי מדי יום ובין התעסקות להתעסקות (לא ברור במה בדיוק אני עסוקה אבל אני די עסוקה לאחרונה) מתרוצצות לי מחשבות בראש על העולם ועל החיים בכלל, האמת שיוצא לי להגיע למסקנות מרהיבות. וזה לא נורמלי כל הקטע הזה של בצפר, כל המטלות האינספויות והמבחנים המייגעים עד כדי כך שאני כבר שוקלת לקמט הכל וללכת מכאן. אבל אני לא אעשה את זה כי יש בי מעט הגיון. ובכלל היום בשיעור לשון יצא לי לכתוב המון מילים שאני חושבת שאולי שנים לא כתבתי כבר. כמו-כהנים. כן, זה מוזר אני יודעת, אבל זה כלכך הזוי שזה מוזר עד כדי כך שההזוי שבזה כבר לא נראה לעין. ובכלל גיליתי שיש בי יכולת לחרטט כלכך הרבה ולחבר מילים זו אל זו וליצור משפטים כה חסרי משמעות שבגלל החוסר משמעות שבהם הם כבר נהפכים למשמעותיים עד מאוד.
ובכלל אני חופרת.
אני חושבת שהלימודים וכל ההעמסה הזאת על מוחי המסכן הם הגורם המרכזי לכל התופעה המזביעה הזו. או שמא-מזוויעה?
לאחרונה אני אוכלת המון מעדנים בטעם תות עם 1.5 אחוזי שומן.
ובכלל, לא בכל הדרכים שרציתי ללכת הלכתי. כך שר לו הזמר הנערץ יהודה פוליקר ואני בהחלט יכולה להבין לליבו. כי האמת שלא תמיד הייתי בוחרת ללכת בדרך בה מובילה אותי החברה והנורמה החברתית. אני לא יודעת, לפעמים זה בזבוז זמן בעייני. למשל אתמול בבוקר החלטתי שלא מתאים לי כלכך להגיע ל3 השעות הראושנות אז הייתי בבית והספקתי כלכך הרבה, למשל אכלתי ארוחת בוקר, ולמדתי למבחן בספרות, ואפילו קראתי ספר ורקדתי לצלילי מוזיקה מגניבה וראיתי טלוויזיה. כל זה בזמן ששאר התלמידים היו בבצפר ולא עשו כלום, פשוט כלום.
טוב, הגיעה הזמן להפסיק טרם תספיקו להפנים כמה חופרת אני ותסתלקו כל עוד נפשכם בכם.
אנא, אל.
להת.
שיאאללה היתה לי משמעות בכל הפוסט הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
