החורף הגיע, והאמת שאני לא כלכך עצובה, לא נעים כשקר אבל זה עושה לי הרגשת חמימות כזאת, מין עצלנות של חורף, וזה נחמד. ככה לשבת בבית, לאכול תפוז ולשתות שוקו עם סוודרים מחממים כאלה ונעימים, ולחלום בהקיץ, לחלום על אהבה ולחלום על חופש ולחלום על... עד שהברק מגיע וקוטע את החלומות שלי ואני מתהפכת לצד השני של הפוך וממשיכה לחלום עוד קצת. טיפה. וזה נעים לי ככה, וברגעים שהשמש קצת יוצאת מתוך העננים והגשם נפסק אז אני יוצאת לבחוץ, נושמת אויר הרים צלול, ואני כלכך מתרגשת לראות את המראה היפה שיש לעולם אחרי שהגשם ניקה אותו קצת והשמיים יפים עם כל העננים האלה וזה כלכך נעים לי.
אני אופטימית כי אולי מצאתי את יעודי בצהל, ואני אופטימית כי קיבלתי תובנות מרובות מהמסע שלי לפולין, והאמת שהן באות רק עכשיו, שבוע או יותר אחרי שחזרתי.
יום אחרי שהמסע נגמר נפגשנו לפגישת סיכום ושאלו אותנו מה הדבר הכי מרגש שקרה לנו כל המסע, לא היה לי מושג כי בכלל לא עיכלתי כל מה שראיתי, חשבתי-אולי טרבלינקה? ואולי בירקנאו? ואולי בורות הירי? ואולי...אבל לא יכלתי להחליט אז החלטתי לא לענות. אחרי שחזרתי הביתה הסתכלתי מהחלון ופתאום הבנתי מה הדבר הכי מרגש שקרה לי בכל המסע לפולין, החזרה אל הארץ. הארץ שלנו, הארץ שלי. כלכך התרגשתי לראות את ארץ ישראל מהחלון של המטוס. וכלכך שמחתי לראות ישראלים, וכלכך שמחתי, כלכך!
ולא יעזור לאף אחד, כי לנו, אין ארץ אחרת.
והאמת שהשביתה הזאת היא מוגזמת לחלוטין, ואני קצת מודאגת.
והאמת, שכבר חושך כמעט לגמרי ויש לי תחושה מוזרה בבטן, תחושה טובה כזאת.
והאמת?
שאני הולכת להכין לי כוס תה בטעם פסיפלורה.
להת :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
