אל תעשו עניין, הדרך תמשיך גם אם לא תדעו לאן.

די הפוסט הקודם לא עושה לי שמח כלכך, ואני בטוחה שגם למעט שבמעט המבקרים פה.

כל אופן, יש לי בעיה בעייתית, תמיד שאני מתחילה לכתוב כאן ולספר לכם אלפי סיפורי סבתא לקראת הסוף אני מסתכלת על מה שרשמתי ופשוט מוחקת הכל, וככה יוצא מצב שהבלוג גוסס לו אט אט. אני לא מבינה למה זה קורה אבל אני יודעת שיום יבוא ויחזור אליי כשרון הכתיבה המהולל השורר לו בתוך תוכי.

בינתיים אספר ואוסיף שמצאתי לי דרכים מגניבות לסגירת החופש והיה כיף אדיר, עוד אוסיף ואכתוב שהרצון הקטנטן של הלחזור לבצפר\שגרה מסריחה\פרצופים מעצבנים לראות כל בוקר\לשבת 20984 שעות ביום ליד שולחן וללמוד\כל שאר דברים מעצבנים הקשורים בבצפר, בכלל אבל בכלל לא מצוי בתוכי. ואני די בדכאון שמצאתי לו שם מקורי-דכאון סוף הקיץ, או דכאון ה-29 באוגוסט, רבאק איזה תאריך מלחיץ! ובכלל כיתה יב לא קוראת לי בקולות פעמונים. בכל אופן אני כמו רבים אחרים אאלץ להתמודד עם המצב כמו ילדה גדולה. האמנם? אכן כן.

טוב אני לא זוכרת מה הייתה הפואנטה בכל הכתיבה הזאת, אבל זכור לי שהייתה אחת כזאת. בינתיים אני אלך ואקרא איזה ספר טוב, ואתם תמשיכו לחייך. =]

יום מצויין שיהיה לכולם מלא אהבה וחיוכים.