אדום.
לבן.
צהוב.
הבהובים.
הרבה אנשים. צפופים.דחוקים.מזיעים וצורחים.
ואני ביניהם. מנסה לדחוף כמה כדי לראות.
ואני רואה. וואו.
והלב שלי צנח לשניה. למה?
ראיתי אותו.
אוף, למה?
למה הרגשתי שונה?
אני רואה הרבה בני אדם יפים.
אבל משום מה הפעם זה היה אחר.
הרגשתי פתטית.
הרגשתי ילדותית.
הסתובבתי בין ההמון.
מסתכלת אחורה.
מסתכלת קדימה.
אנשים צורחים.
ראיתי אותו שוב.
למה?
למה נגנב ממני משהו?
נגנבה ממני לרגע השפיות שלי.
רק לרגע.
חכי.
אל תלכי.
אני צריכה אותך אצלי.
ניצוצות.
צלילים.
הולכת לרגע.
אולי הוא שם?
אולי הוא יגיד לי
לאן נעלמה לרגע
השפיות שלי.
מחפשת כמו מטורפת.
ומוצאת.
הנה הוא.
אדום.
לבן.
צהוב.
הבהובים.
מצאתי את השפיות.
ראיתי את הירח.
ישבתי לי בחדר עם השפיות.
מתבוננת בירח הגדול.
פתאום זלגה דמעה.
ואחריה באו עוד.
ועוד.
אני מנסה לתפוס את השפיות
אבל היא כבר לא שם.
ניסיתי לקום אבל רגליי היו כבולות.
הדמעות כיסו את שדה הראיה.
ישבתי לי ככה במיטה.
אור הירח נופל על פני.
והדמעות נפלו על השמיכה שלי.
ואז הבנתי.
אני לא רוצה תגובות שמנסות להבין מה קרה בבקשה, ומי שמכיר אותי - לא להזכיר שמות.
אה, לא הזכרתי את זה ואני אזכיר - מזל טוב לחרצן ושיזו 3>
מאצה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
