סיימתי את המבחנים הסופיים סוף סוף (הם יותר סופיים בגלל שהם סוףסוף הסתיימו מאשר סופיים כי נגמר הסמסטר) יצאתי לחופשת החורף שלי של 3 שבועות. אפשר להגיד שאני כמעט מאושרת. רק כמעט בגלל שלא הכל הסתדר עדיין, אבל בקרוב מאוד, אני מקווה שכן. אז אני אופטימית.
ניהיה לי מן דחף כזה לכתוב פה על כמה דברים שאני נורא נורא אוהבת. דברים שעושים לי טוב על הלב, ושבאמת מעלים לי את המצב רוח. אני חושבת שאחרי שאני אסיים עם הפוסט אני אבין כמה שהדברים האלה חשובים לי, ואני אעריך אותם עוד יותר.
משפחה
כמובן משפחה זה משהו שתמיד נמצע בטופ של הרשימה. זה מה שהכי הכי חשוב לי בחיים, ואלה האנשים שאני הכי אוהבת בעולם (ואני לא רק מדברת על המשפחה המצומצמת) הם תמיד תמכו, ותמיד תומכים בי, לא משנה מה אני אומרת. הם אלה שמעלים חיוך על הפנים גם עם יש לי בעיות עם כולם ובהכל. כשאני עם המשפחה שלי אני לא מפחדת משום דבר, אני יודעת שכל עוד אני איתם הכל יהיה בסדר. לא, הם לא וורודים, פרוותיים ומושלמים. יש בעיות וויכוחים, אבל כל הדברים האלה,הם כלכך קטנים לאומת הרצון של כל אחד לעשות את הטוב ביותר לאחר.
חברים חברים שלי הם כמו המשפחה שלי, רק שהם מתנסים בקטגוריה קצת שונה. לאומת המשפחה שלי, איפה שכולם בגילים שונים, החברים שלי בגיל שלי. ולכן קל להם להבין אותי בדברים מסויימים וההפך. חוץ מזה וחוץ מזה שאנחנו לא חולקים את אותו הדם, הם בדיוק כמו משפחה בשבילי. חברים שלי מבינים אותי, תומכים בי ונותנים לי עצות. כשאני איתם, אני מרגישה שהזמן פשוט טס פי 3 יותר מהר מהרגיל. הם יודעים בדיוק מה אני אוהבת, מה אני שונאת ומה אני אגיד עוד 30 שניות. הם מכירים אותי כמו שהם מכירים את עצמם. הם האחים\אחיות שלי שנולדו במשפחות אחרות.
ספרד\ספרדית
אני חייבת לציין את הקטגוריה הזאת בגלל שזה אחד הדברים שאני הכי אוהבת. לא מזמן גיליתי חשק ענק בלימוד ספרדית, ועוד יותר לא מזמן את החשק לספרד. אני לא ממש יכולה להסביר את זה, וזה בטח יראה לכמה אנשים מאוד מאוד מוזר, אבל זה משהו שאני כלכך רוצה לעשות בחיים שלי: ללמוד לדבר ולכתוב בספרדית כמו שאני מדברת וכותבת בעברית, רוסית ואנגלית. ואני לא סתם מתכוונת "השפה הזאת מגניבה וזאת עוד שפה" לא, הכוונה פה היא אחרת לגמרי, אני פשוט לא יכולה להסביר עד כמה שאני רוצה את זה, כיאילו שהתשוקה לשפה הזאת נמצאת אצלי בדם. אני מרגישה שללמוד אותה זאת מחוייבות. כיאילו שבחיים הקודמים דיברתי בספרדית (פה קצת נסחפתי, אבל אין לי מושג איך להסביר את זה). אני מאוד רוצה ליסוע לספרד לסמסטר ללמוד שם פסיכולוגיה. זה לא סתם חלום, כי כבר דיברתי על זה עם ההורים שלי, והם לא רואים אף סיבה של למה לא לעשות את זה. אם לא יצא לי לעשות את זה מסיבות של האוניברסיטה שלי, אז אני אסע לשם לכמה חודשים עם כמה חברים. באמת שקשה לי להסביר את האובססיה שלי עם התרבות הזאת. אני פשוט נורא אוהבת אותה.
טורונטו אני גרה בטורונטו כבר 4 שנים ואני נורא אוהבת את המקום הזה. לדעתי זאת אחת הערים שכל אחד בעולם צריך לבקר בה. תמיד רציתי לגור פה, והנה לפני 4 שנים החלום התגשם. הרבה אנשים אומרים שמשעמם פה, שזאת עיר רגילה, ששום דבר לא קורה פה וכו' וכו'. זה ממש לא נכון. טורונטו היא עיר ענקית, תמיד משהו מתרחש בה, יש פה אנשים מעשרות מדינות בעולם, שמדברים בשפות שונות, עם תרבויות שונות, עם אוכל שונה. אני מרגישה ברת מזל לגור פה, בגלל שזאת עיר מדהימה ביופיה, ובאמת, יש פה הכל.
ישראל מאוד היה לי חשוב לשים את ישראל אחרי ספרד וטורונטו והסיבה היא בגלל שאני אוכל להשוות אותם. נולדתי בישראל, וגרתי בה 14 שנה, אחרי זה עברנו לקנדה. מישהו יכול להגיד "אהה נו אוקיי... אז עכשיו את קנדית. וקנדה היא הבית שלך" אז לא. זאת אומרת לא רק. כמו שציינתי קודם, אני מאוד אוהבת את טורונטו וקנדה, ותמיד רציתי לגור פה. אבל הסיבה העיקרית שרציתי לגור פה היא בגלל שכל המשפחה שלי (חוץ מההורים ואחי, כמובן) גרים פה כבר 16 שנים. ובישראל הם תמיד היו חסרים לי. אני אוהבת את ישראל מאוד. המולדת שלי. אני כלכך שמחה שגדלתי שם, ושאני חלק מהתרבות הכלכך מיוחדת הזאת. ישראל זאת אחת הארצות הכי יפות, עם כמה מהמקומות הכי יפים בעולם. אין יותר מדינות כמו ישראל, אף מדינה לא דומה לה. ספרד נמצאת באירופה, כל המדינות באירופה דיי דומות. אבל אין כמו ישראל. עברית בישראל מאוד שונה מהעברית שמדברים בקנדה. בישראל יש את האנשים הכי נחמדים, הכי אוהבים, הכי מאוחדים. ישראל זאת מדינה שלא תיתן לאף חייל ליפול (זה כבר נושא אחר שאני אכתוב עליו בעתיד הקרוב). כן, אני גרה בקנדה ואני שמחה פה, אני לא אזוז מפה בגלל שהמשפחה שלי פה. אבל אני כבר 4 שנים מתגעגעת לאווירה הישראלית הזאת, ליום העצמאות המרגש הזה. אני מאוד גאה להגיד לכולם עד כמה צה"ל צבא שכמוהו לכולם לא היה, ולעולם לא יהיה. צה"ל הצבא הכי חזק והוגן בעולם. ואני אשחוט ואתלוש מייתרי קול לכל מי שיגיד אחרת שאף פעם לא גדל בישראל. לכל מי שיעיז להגיד משהו אחד, קטן נגד ישראל- המולדת שלי.
ילדים אני לא יודעת מה יש בהם. אולי זאת התמימות הזאת בעייניים, אולי השמחה התמידית או המיני ערמומיות, אבל יש משהו בילדים שגורם לי לחייך. יצא לי לעבוד בקיץ ובחופשת האביב שלי בקייטנה. והיו שם בסביבות ה 40-50 ילדים בגיליים 3-12. חילקו אותם לקבוצות, ולכל קבוצה היה מנהיג. אני היתי אחראית על אחת הקבוצות. הקייטנה היתה רק שבוע. אני יכולה להגיד שבשבוע הזה הצלחתי להתאהב לא רק ילדים שבקצובה שלי, אבל בהרבה מאוד ילדים אחרים. ליהיות איתם כל היום, להדריך אותם, להראות להם איך ומה, לחלק להם אוכל. עשיתי את זה בשמחה. הילדים האלה הסתכלו עליי וראו אותי כמישהי שיודעת הכל, שיכולה לענות על כל שאלה, שתעזור בכל דבר ושתגן עלייהם מהכל. הם כמו מיני מלאכים שעוד לא יודעים הכל על העולם הזה, ושנמצאים פה בשביל לשמח מבוגרים שעסוקים באלפי הבעיות שלהם. אני מחכה בקוצר רוח לראות את אותם הילדים, ואחרים, בקייטנה הבאה. באמת שלבוא לשם כל יום משמח אותי יותר מהרבה דברים אחרים.
אלבומים זאת המצאה גאונית. מי שהמציא את האלבום הראשון זכה בכבוד ממיליוני אנשים. כן, פעם אלבומים היו יותר פופולריים, לכל משפחה היו כמה אלבומים. בטח אחרים עושים את זה גם, אבל אני מאוד אוהבת לפתוח איזה אלבום ולהסתכל בו שעות. להסתכל על כל תמונה, לראות את המקום, את האנשים, את השנה, ולהזכר איך זה היה באותה התקופה. מה היתי כשהתמונה צולמה. מחשבים דיסקים וUSB אלה דברים מעולים, אבל באמת שאין כמו להחזיק אלבום אמיתי בידיים ולהפוך עמוד. הרבה אנשים כבר לא מפתחים תמונות "בשביל מה? הם במחשב ממילא" עצה שלי? אל תבטחו המחשב 100% כי אי אפשר לדעת מה יקרה והאינפורמציה תעלם. תנסו לפתח לפחות כמה תמונות אהובות, בשביל שאם יום אחד תיהיה אפסקת חשמל, ולא יהיה מה לעשות, ופתאום מאוד יתחשק לראות תמונות ולהזכר בדברים, שלפחות התמונות האלה יהיו שם.
מוזיקה אני לא חושבת שאני אוכל להביא הגדרה חדשה למדי למוזיקה, כי נראה לי שכל אחד יודע מה היא עושה. מוזיקה היא כמו עולם אחר לגמרי. עולם שמתחלק לסוגים שונים, מצבי רוח שונים, לקצבים, למילים עם משמעות. מוזיקה עוזרת לנו להרגיש יותר טוב, להבין את עצמינו, להשתגע משמחה, או פשוט להעלם מהעולם היום יומי ומכל הבעיות אל תוך השיר והמילים. מוזיקה גורמת לנו לא להרגיש לבד, כי תמיד אפשר לזמזם איזו מנגינה יפה, או למלמל מילים מוכרות. היא גורמת לנו להרגיש מיליון דברים באותו הזמן. מוזיקה יכולה לגרום לנו לבכות, לחייך, לרקוד משמחה, להרגיש עצובים, להתאהב, להזדהות, להרגע ואפילו להרדם. מוזיק לוקחת חלק גדול בחיים שלי, ואני בטוחה שהרבה יסכימו איתי פה.
אלו הם 8 הדברים שאני הכי הכי אוהבת בעולם, אבל כמובן שהרשימה עוד ארוכה, ויש עוד הרבה על מה לפרט. אני בטוחה שלכל אחד מכם יש 8 דברים שבלעדייהם לא תוכלו לחיות.
ותשאלו אותי למה 8? אז בהתחלה התכנית שלי היתה לעשות 10 דברים שאני אוהבת, אבל מפני שהיום היום הראשון של חנוכה, עשיתי 8 כמו מספר הימים שהספיק לנו השמן.
אני מאחלת לכולם חג חנוכה מואר, שמח ולא כלכך משמין ומרי קריסמס
רציתי לעדכן לפני איזה שבוע, אבל התחילה תקופת המבחנים באוניברסיטה ככה שלא יצא.היה לי מבחן בפסיכולוגיה ביום שני, וגם היום היה אחד. הם עברו סבבה כזה... לא יודעת איך, מקווה שטוב. איזה טוב? מעולה! מקווה שמעולה.בכלמקרה, נשאר לי לכתוב 2 חיבורים לעוד כיתות שלי, ועוד מבחן אחד שיהיה ב16 לדצמבר! ואז החופש שלי יתחיל רשמית, ויהיה נובי גוד וסמסטר חדש D:אני נורא אוהבת את הקטע שבאוניברסיטה אחרי חופשת החורף מתחיל סמסטר חדש, כי בתיכון חזרו מהחופשה לאותו סמסטר עם אותן בעיות מבחנים, עובודות וגםםםםםם תמיד אבל תמיד היה מה לעשות בחופש (כי המבחנים הסופיים שם התחילו אחרי החופש)
אני נוסעת בחופש למונריאל לשלוש ימים (זה בערך 6 שעות נסיעה מטורונטו) עם ריטה. זאת תיהיה הפעם הראשונה שלי שם ואני כבר מתרגשת! אני אגור שם אצל ז'אנה, שעברה לגור שם כי היא לומדת באוניברסיטה שם. אז אני גם אראה אותה, אחרי שלא ראיתי אותה איזה 4 חודשים.
תאמת רציתי ליסוע לשם עוד בקיץ עם כמה חברות, אבל בסוף לא הסתדר לנו מכל מיני סיבות ודיי התאכזבנו. אז הפעם מצאנו כמה ימים.
אמור ליהיות שם הרבה שלג בסוף דצמבר, לא כמו בטורונטו- כבר שנה שניה שאין שלג.
שנה שעבר לא היה שלג אפילו בנובי גוד! אני מקווה שלפחות השנה יהיה, כי...איזה מן נוביי גוד זה בקנדה בלי שלג =(
בימים האחרונים אני במיני מלנכוליה כזו, אולי זה מהלחץ עם כל המבחנים והכל, אולי זה כי עוד אין שלג, או אולי זה כי כלמני דברים שלא צריך נכנסים לי לראש מידי פעם. מהדברים האלה שכבר חשבתי ששכחתי, אבל מסתבר שלא? זאת אומרת, היתי צריכה כבר לשכוח מזה ולהשאיר את זה מאחור אבל לא יוצא לי. נראה לי זה פשוט קורה בגלל שכולם דיי בדיכי בתקופה הזאת של השנה, הכל אפור כזה, קר. כמעט שלא בא לצאת מהבית.
כי הכי כייף בימים כאלה לשכב מתחת לשמיכה, עם כוס תה חמה, ולראות איזה סרט טוב. ולשכב ככה בבית כל היום. לא לעשות כלום, ליהיות כמו שק תפוחי אדמה, כמו פדלאה. פשוט לנוח ולהרגע.
וכל זה כמובן עד שיהיה שלג, ואז אפשר יהיה לצאת החוצה עם חברים, לשתות שוקו, להחליק על הקרח, וסתם לדבר. חורף זה אחלה. התקופה הזאת של קריסמס, כשכולם רצים בחנויות מחפשים מתנות וברקע שירי קריסמס, כאלה כמו ששמים בסרטים אמריקאים.
נראה לי שכל זה יתחיל אצלי ב 17 לדצמבר כשאני אסיים עם המבחן האחרון שלי. כמה שאני לא יכולה לחכות שכל זה יגמר כבר!!! עם המבחנים, יגמר כל הסבל הזה של "לחכות בין מבחן למבחן". כי ברצינות, שבוע וחצי יש לי מהמבחן שרק עשיתי היום, ועד האחרון. בשביל מה? מצידי לסיים איתו עוד 3 ימים. אני באמת לא צריכה כלכך הרבה זמן.
ב 17 אני סוףסוף אוכל לנשום לרווחה ולהגיד לעצמי שסוףסוף סיימתי את הסמסטר הראשון שלי באוניברסיטה. אחרי שכל זה יגמר אני אוכל לראות את החבר'ה שלא ראיתי כבר שבועיים.
הכי יהיה בסדר. רק עוד שבוע וחצי, זה הכל :)
-
?I don't think so. But what do I know? what do I know
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Raychik
אני מקווה שלפחות השנה יהיה, כי...איזה מן נוביי גוד זה בקנדה בלי שלג =(
