אז בסופו של דבר מצאתי זמן לעדכן את הבלוג, ויצא דיי מעניין היתי אומרת- חברה כתבה לי שהיא קראה את כל הבלוג שלי אתמול,וניהיה לי מעניין לחזור ולקרוא אותו גם. בזמן שקראתי בערך את כל מה שקרה לי לפני 3 שנים, הבנתי שאני מתגעגעת לזה.לכל הקטע של להוציא מה שיש לי על הלב כאן. במקום שאליו אני אוכל לחזור עוד כמה שנים ולשמוח ששמרתי את הזכרונות בו.
אני באמת מקווה שזאת לא סתם עוד החלטה חד פעמית, אלא משהו שאני אקח ברצינות ובאמת אשתמש בו כ"רקורד" לעצמי.
גם ת'אמת, הכי אהבתי לקרוא את התקופה ב 2009 כי יש בה הכי הרבה תמונות, ושירים, ושטויות, אז הייתי רוצה לשחזר את השיטה הזאת, כי בתכלס, הכי כייף לקרוא דברים כשיש תמונות וכשהכל מושקע כזה =)
אז כן... אוניברסיטה. לפני כ4 חודשים המילה הזאת לבד הפחידה אותי עד כדי כך שרציתי לחזור לכיתה י' ולהתקע בה לתמיד. אני זוכרת איך שנכנסתי לכיתה הראשונה שלי, לאודיטוריום הזה עם עוד 350 אנשים כמוני, חשבתי אני אתעלף מפחד- הכל אחר, חדש, שונה. כולם כלכך אחרים ממה שהיתי רגילה לראות בתיכון. בהתחלה דיי שנאתי את כל הקטע הזה. אבל לאט לאט למדתי לא רק להתרגל, אלא לאהוב את המצב שאני נמצאת בו.
אני אגדיר את זה ככה- אני, בת 18, בקנדה. הולכת לאוניברסיטה בדאון טאון בטורונטו, איפה שכל יום חולפים כ10000 אנשים, לומדת פסיכולוגיה וקרימינולוגיה (שני דברים שאני מאוד מעוניינת בהם) בזמן שכל החברים שלי בישראל משרתים בצבא (איפה שהיתי אמורה ליהיות עכשיו אם לא היתי עוברת לקנדה לפני 4 שנים)- מה יש לא לאהוב פה?!
אז כן, אני לא רואה את החברים שלי מהתיכון יותר מפעמיים בשבוע, אבל באמת למדתי לאהוב את האוניברסיטה. גם הכרתי כמה אנשים חדשים, שחלקם אני אוהבת, חלקם פחות, אבל כל עוד יש עם מי לדבר\לשבת באודיטוריום של 175-500 אנשים, הכל אחלה!
(אני וליאורה בסיפרייה של האוניברסיטה)
-
ב 31 לאוקטובר היה האלווין ולמרות שאנחנו כבר בני 18, התאפרנו מפחיד, והחלטנו שעוד לא מאוחר בשבילינו ללכת לאסוף ממתקים. טעינו. היה כלכך מביך לדפוק על דלתות של אנשים, ושפתחו לנו ילדים בני 13 שלא הלכו לאסוף סוכרייות, והביאו לנו בני 18 במקום.
אבל למרות שהיה מביך, אספנו שקית שלמה של כל מיני דברים מדהימים, וחזרנו הביתה שמחים.
הנה איך נראתי באותו ערב- אמרו לי שאני נראית כמו הג'וקר D:
-
ב-14 לחודש סוףסוף הפכתי לבת 18. אחרי שכמעט כככככלללל מי שאני מכירה כבר חגג את ה 18 שלו, סוף סוף הגיע תורי. אני חייבת לציין שזה באמת היה אחד הימי הולדת הטובים ביותר שהיו לי. לא שיש לזה סיבה מיוחדת, אני לא יודעת למה זה ככה.
בכל מקרה, יצא שהיום הולדת שלי היה ביום שני, אז המשפחה באה אליינו בשני לחגוג. ועם החברים חגגתי כבר ביום שבת. אני לא מישהי שמחכה בקוצר רוח ליום הולדת שלה (כי יש אנשים שכן, ולדעתי זה מעולה!), אבל הפעם באמת אהבתי את כל הקטע הזה של ליהיות באמצע העניינים ולקבל את הצומי
אולי פשוט אהבתי את הקטע שאני כבר בת 18. למרות שזה לא כלכך הרבה. אני לא יודעת למה, אבל תמיד חשבתי ש 18 שהמון ושכשאני אהיה בת 18, אני אהיה כלכך בוגרת ואחראית והכל... בולשיט. לא! אני ממש לא מרגישה שווום הבדל בגיל שלי או בהתנהגות. אני מרגישה כיאילו אני אותה ילדה בת 15 שהיתי לפני 3 שנים. ככה שזה שום דבר מיוחד. רק מזדקנים
אז כן, משהו שאני מתעסקת בו בזמן האחרון זה למידת ספרדית. לקחתי כיתות ספרדית בתיכון ביא' ובי'ב. הבאסה היא שבשנה ראשונה של אוניברסיטה אני לא יכולה לקחת ספרדית. אז אני צריכה לחכות שנה שלמה. בשביל לא לשכוח כלום, אני רואה סדרות בספרדית בלי כתוביות, ולהפתעתי- אני מבינה בערך 95% ממה שאומרים! גם שמתי לב שאני יכולה לדבר בספרדית הרבה יותר טוב אחרי שראיתי סדרה אחת במשך 3 חודשים. ואני אפילו מדברת יותר טוב מחברה שלי שלוקחת כיתות ספרדית באוניברסיטה שלה. ככה שאני מאוד גאה בעצמי שעשיתי את זה. אני יודעת שאם היתי פשוט עוזבת את כל העניין הזה, לא היתי יכולה לחזור ללמוד ספרדית ברמה שבה בפסקתי.
-
הנה כמה תמונות שרציתי לשים כאן בשביל שעוד כמה שנים, אחרי עידן הפייסבוק, ישארו פה בשביל שאני אוכל להסתכל בהן ולחייך.
(הגראדואיישן, יוני 2011)
(עם ליאורה והמורה האהובה עליי- המורה לספרדית)
-
אני חושבת שאני אסיים את הפוסט הראשון שלי אחרי מלא מלא מלא מלא זמן ללא עדכון עם שיר שאני מאוד אוהבת בזמן האחרון,
צ'או
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Raychik
