זה דיי עצוב שציפיות לרוב מביאות איתן אכזבות ולא ריצוי.
עצוב שכשמחכים למשהו טוב, הוא לא קורה. כשמצפים שמשהו יקרה בדרך כלשהי, וזה קורה אחרת.
חבל שאי אפשר פשוט להפסיק לצפות. תחשבו על זה- אם לא מצפים, בכלל, לכלום, אז לא יהיה ממה להתאכזב בסוף. כי בסוף כל מה שלא יקרה, יהיה טוב מספיק. וגם לא יבוא הרעיון לאלטרנטיבה.
אני בטוחה שבערך 99% מהאנשים יחיו את חייהם בהרבה יותר אושר.
לא רק זה, אלא הם גם יוכלו להסתפק וליהיות שמחים עם מה שיש להם.
בתכלס, למה בכלל אנחנו צריכים ציפיות? זה גורם ליותר מידי עצבים, ועצבים לא טובים לבריאות.
בטח אנשים יחיו הרבה יותר שנים בלי ציפיות. בגלל שהאכזבה שבאה אחרי, לא תהרוס להם את מערכת העצבים. חוץ מזה, ציפיות הן לא יותר מפנטזיות. דברים דמיוניים שאנחנו ממציאים לעצמיינו בגלל שאנחנו באמת מאמינים שהם יכולים לקרות.
אז TOO BAD SO SAD, זה לא יקרה. תשכחו מזה.
אני אומרת, תחיו את החיים כמו שהם, ובדרך שהם מובילים אותנו. כי יש כלכך הרבה דרכים אחרות, יפות יותר, מפתות יותר. דרכים שלעולם לא היינו בהן, ושאנחנו כלכך חולמים עלייהן. אם נתחיל לסטות לכל מיני כיוונים, בסוף נגלה שמה שראינו, בעצם היתה רק הזייה, או סתם מקרן עם תמונות יפות שנועד להטעות אותנו ולגרום לנו למין טירוף מוחי שכזה. וכשזה קורה, נו, כשאנחנו מתאכזבים- זה מכאיב. בגלל שבסוף הדרך, מתגלה שזה לא לאן שרצינו להגיע, וזה לא מה שרצינו לעשות,
וזה לא על מה רצינו לבזבז את הזמן. ואז באה החרטה הנוראית הזאת, שצוחקת לנו בפרצוף.
שלועגת לנו בזמן שאנחנו רק מבינים שהגענו לנקודה בה בזבזנו המון המון זמן על הזיות, פנטזיות ותמונות יפות. ושבאמת אין הרבה שאפשר לשנות. נותר רק לשאול אם אנחנו חזקים מספיק בשביל לקום, להתעלם מהחרטה, לשכוח מהעבר, ולהתחיל לחיות מהתחלה. לחזור אל המסלול המקורי,
והבעצם יחיד שיש- המציאות. והמציאות היא לא עד כדי כך רעה. היא יכולה להוביל אותנו לאושר ולהצלחה, אבל בדרכים שלה. העיקר שלא נסטה מהדרך.
ובשביל לא לסבך את זה יותר מידי אני אגיד את זה פשוט:תעשו מה שמרגיש נכון. מה שאתם באמת רוצים.
תחייכו עם שמח לכם, תבכו עם עצוב, תגידו אם אתם אוהבים מישהו, תעזרו עם באמת כואב לכם הלב.
אזזז סוף סוף השגתי חלק מאוד קטן מהתמונות שצילמנו במונריאל, ואני מקווה להשיג את כולן עד סוף השבוע הזה. קצת קשה לעשות את זה בכלל שאין זמן להפגש אפילו בשביל להעביר USB מאחת לשנייה, בגלל שהתחילו הלימודים שוב, ושתיינו עסוקות- אבל על זה אני אפרט עוד מעט.
אז כמו שאמרתי קודם, היה מדהים! העיר יפיפיה והיה תענוג להסתובב, לצלם תמונות, לטייל בלילה, וסתם לדבר.
היו עוד הרבה תמונות טובות שאני כניראה אעלה בפוסט הבא או משהו. שיהיה למזכרת מהטיול :)
אז התחיל סמסטר חדש. שלשום. היתי רק בשתי הרצאות מתוך 5, ובנתיים, אני מאוד אוהבת את זה. הנושאים מעניינים, האנשים קצת סנובים, אבל כניראה יצא שישבתי ליד כאלה חחח מה לעשות, לפחות אני אדע ששבוע הבא אני אשב ליד אנשים אחרים. בלכ מקרה, אני דיי מתרגשת לבוא לשאר הקורסים שלי, לראות את המרצים, את התלמידים. הכל הרי חדש, אני כניראה אהיה בכיתה עם אנשים שעוד לא ראיתיאף פעם. מי יודע אולי אני אשב ליד מישהו\מישהי ניהיה חברים ממש טובים. זה מוזר, כי כשחושבים על זה, רוב הפעמים ניהינו חברים עם האנשים שהם חברים שלנו, בלי לצפות לזה. בלי המחשבה של "הנה אני אשב איתה וניהיה חברות טובות לכל החייםם!!!", וזה מוזר איך לפעמים זה לא יוצא ככה, לפעמים משתישבים עם מישהו מדברים, הכל סבבה, ולא חוזרים לדבר אחרי זה לעולם. כניראה בגלל השונות. טוב. אני מתחילה לאבד את מה שאני מנסה להגיד. אז בתכלס, אני שמחה עם הקורסים. אני מקווה שאני לא אתאכזב מאוחר יותר, ופתאום אאבד את ההתעניינות, כי אם זה יקרה, אני פשוט אפסיק להשקיע וללמוד את זה, או שאני פשוט אכריח את עצמי ללמוד את זה בכוח. זה לא טוב. וזה לא צריך לקרות.
אז כן. זה מה שקרה מאז השנה החדשה. כי עד לפני שלשום סתם היתי בבית כל יום, נחתי, ראיתי סרטים ושתיתי שוקו חם- שזה הכי אחי =)
מה שכן, עשיתי מן רשימה כזאת- דיי כללית, של איך אני אשתנה לקראת השנה הזאת, ומה אני רוצה להשיג ולעשות. אז אני מקווה שביום שבת אני אוכל איכשהו לפרק אותה לחלקים יותר ספסיפיים, לאחל לעצמי המון הצלחה ולשנות דברים.
טוב, זה היה יחסית קצר, אבל אני כניראה אעדכן בקרוב (או, מתי שאקבל את שאר התמונות)
אז הנה נגמרה לה עוד שנה. עוד שנה של חיי, או עוד שנה בקנדה... זה לא ממש משנה. קצת מפחיד שעם הגיל שנים נראות ומרגישות קצרות יותר. הו וול...
החלטתי לסכם את השנה הזאת בפוסט הזה בגלל שאני תמיד עושה את זה, וגם בגלל שהשנה לא ממש יצא לי לעדכן ואפשר לומר שדיי נטשתי את הבלוג. אני מקווה שמה שאני אכתוב פה ישאר עוד הרבה זמן כדי שבעתיד אני אוכל לקרוא את זה בעצמי ולהזכר בהכל.
אפשר לומר ש 2011 היתה חרא שנה, שהיו הרבה התאכזבויות, ריבים, דמעות, לבבות שבורים, צעקות, אי הבנות, דאגות וכו. אבל גם אפשר לומר שהשנה הזאת הגישה הרבה הזדמנויות, חיוכים, שמחה, אנשים חדשים, זכרונות בלתי נשכחים וחוויות.
אני אבחר להדגיש את הדברים הטובים שקרו לי השנה, בכלל הסיבה שתמיד קורים דברים רעים, ואחרי הכל בלי הדברים הרעים, לא רואים את הטוב. אבל יש גם דברים לא ממש טובים ברשימה הזאת, והסיבה שהם פה היא כי הם בלתי נשכחים, ודברים שלא קרו לי אף פעם.
בשנה הזאת סיימתי בית ספר, עברתי מבחנים סופיים, והממוצע שלי היה 84 שלדעתי זה סביר. היתי ב"פרום" כמו בסרטים, לבשתי שמלה מהממת ולמרות שהרסתי לעצמי את כל הלילה ההוא-מכל מיני סיבות, אני יכולה לספר שהיתי בפרום אמיתי. קפצתי בנג'י בפעם השנייה. ניסיתי לשנות את הגישה שלי לדברים כמה פעמים, ובסוף הצליח לי. השלמתי בין שתי חברות שלי שהיו בריב במשך כל השנה. עברתי מבחן שקובע אם אני אפילו יכולה להתמודד להתקבל לאוניברסיטאות בקנדה שהיה יחסית קשה. התקבלתי לכל האוניברסיטאות שרציתי. סלחתי לחברה. נסעתי לקמפינג ל 3 ימים , היתי בניו יורק, ונסעתי לעיר אחרת בקנדה עם חברות. בכיתי בפני כל הכיתה. שתיתי, והשתכרתי כמו שאף פעם לא השתכרתי. אמרתי שטויות. אחרי זה צחקתי מזה איזה חודש. כמעט כל החברים שלי מהתיכון נסעו או הלכו לאוניברסיטאות אחרות, אז אני בקושי רואה אותם. למדתי להעריך את מה שההורים עושים בשבילי. שפכתי את הלב. ניתקתי קשרים. קבעתי לעצמי חוקים משלי. עבדתי במחנה קיץ עם ילדים מדהימים. התחלתי לימודים באוניברסיטה בדאון טאון שכלכך רציתי. הבכתי את עצמי בפני מספר אנשים. פגעתי באנשים שהיו חשובים לי. הכרתי אנשים חדשים, עם חלקם התחברתי יותר, ועם חלקם פחות. סיימתי סמסטר ראשון, דווקא ממש לא רע. והיו עוד הרבה מאוד דברים שלא ציינתי בגלל שבאמת, כלכך הרבה לא עולה לראש בבת אחת.מה שאני בטוחה בו שזאת היתה שנה מוצלחת, ושהשגתי הרבה מאוד דברים שלא היתי בטוחה לגבייהם, ושחשבתי שאני בחיים לא אשיג. זאת לא היתי אחת השנים הכי טובות שלי, אבל מה שבטוח זאת היתה שנה מאוד מוצלחת שלימדה אותי הרבה על החיים.
אני מקווה ומאחלת לכולם שהשנה הבאה תיהיה הרבה יותר טובה, שיהיו בה הרבה יותר חוויות, שמחות, חיוכים, אהבות, והצלחה מהשנה הזאת!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Raychik
