אז הנה עברה לה שנה.
יותר נכון שנה ויום מאז היום הולדת האחרון שלך, ושנה בדיוק מאז שקרה מה שקרה.
יצא לי לחשוב על זה הרבה השנה, על איזה אדם היית, על היום בו הכרנו, על החיוך שלך.
איך יכול ליהיות שרגע אחד היה הכל בסדר ואז תוך שניה נעלמת?
עברה כבר שנה, ואני עדיין לא מצליחה להבין ולהפנים שאתה כבר לא פה.
אני נזכרת כל פעם בחיוך שלך, ובאופטימיות, ובחמימות הזאת שבאה ישר מלבך לכל הסובבים אותך.
אני נזכרת איך עבדנו יחד באותה קבוצה- וכמה זמן הקדשת לשמוע את כל אחד מהרעיונות, ואיך קיבלת הכל ואת כולם בברכה.
כמה חבל שלא הצלחתי להתחבר איתך יותר אז. להכיר אותך יותר.
אחרי היום ההוא, כשכולם לאט לאט גילו את מה שקרה, זה התפשט כמו אש.
אתה חסר להמון אנשים. להרבה יותר ממה שהית יכול לתאר לעצמך.
ופתאום כולם התחילו לדבר עלייך בעבר, פתאום התחילו להזכר בך, כיאילו אתה לא פה.
וכשדיברו עלייך במזדרונות, ובכיתות- התלמידים והמורים, סרבתי להקשיב כי התקשתי להאמין-
'שום דבר לא יכול לקרות לך, אתה הרי אדם זהב!'
כניראה זהב מידי בשביל להשאר פה, איתנו.
לא.לא.לא.לא
אתה פה, שומר על אלה שחשובים לך מלמעלה. אתה פה, תמיד תמיד. בלב של כל אחד מהאנשים אותם הכרת.
תמיד יזכרו אותך, ותמיד תחייה אצל כל אחד מאיתנו בלב כל עוד אנחנו חיים.
מתישהו ניפגש שוב, אני מקווה.
מתגעגעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Raychik