והנה אני שוב מדפדפת לי בבלוג וחוזרת לאותה התקופה.
אותם הפוסטים שאני כבר כמעט מכירה בעל פה.
אני מתגעגעת לימים האלה. אולי בגלל שאז הכל היה הרבה יותר פשוט.
אני מתגעגעת לחיוכים, לפרפרים בבטן. למה שאנשים אמרו- אפילו שאז זה נורא עיצבן אותי.
כבר לא אכפת לי מי יודע ומי לא, זה נשאר רחוק בעבר אז שום דבר כבר לא משנה.
ובכל זאת נצבט לי הלב כל פעם שאני קוראת את אותם הפוסטים.
וכל פעם שאני שומעת שיר מאותה התקופה.
וכשאני מריחה את הבושם שבו השתמשתי אז.
ובכל זאת נצבט לי הלב כל פעם שמישהו אומר לי שזה היה יכול ליהיות אחרת.
ואז כמו תמיד, אני מתחילה לחשוב.
ויכולים ליהיות לי 2 מבחנים ועבודה לשבוע הבא אבל אני עדיין אחשוב- איך היה אם היה אחרת.
אבל על מה יש לחשוב פה אם הכל כבר כל כך ברור: זה כבר לא ישנה שום דבר!
וגם אם אני אצליח למצוא 13867219834 רעיונות- אפילו לא אחד מהם ישנה שום דבר יותר.
אני פשוט צריכה להפסיק לבלבל לעצמי את הראש עם שטויות, ולחיות בהווה.
כי בנתיים, אני בעיקר חייה בעבר וזה מאוד עצוב כי אני עוד לא בת 119.
אחחחח כמה פעמים אמרתי לעצמי את אותם הדברים...
A dios le pido que si me muero sea de amor ,y se me enamoro sea de vos
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Raychik