זה דיי עצוב שציפיות לרוב מביאות איתן אכזבות ולא ריצוי.
עצוב שכשמחכים למשהו טוב, הוא לא קורה. כשמצפים שמשהו יקרה בדרך כלשהי, וזה קורה אחרת.
חבל שאי אפשר פשוט להפסיק לצפות. תחשבו על זה- אם לא מצפים, בכלל, לכלום, אז לא יהיה ממה להתאכזב בסוף. כי בסוף כל מה שלא יקרה, יהיה טוב מספיק. וגם לא יבוא הרעיון לאלטרנטיבה.
אני בטוחה שבערך 99% מהאנשים יחיו את חייהם בהרבה יותר אושר.
לא רק זה, אלא הם גם יוכלו להסתפק וליהיות שמחים עם מה שיש להם.
בתכלס, למה בכלל אנחנו צריכים ציפיות? זה גורם ליותר מידי עצבים, ועצבים לא טובים לבריאות.
בטח אנשים יחיו הרבה יותר שנים בלי ציפיות. בגלל שהאכזבה שבאה אחרי, לא תהרוס להם את מערכת העצבים. חוץ מזה, ציפיות הן לא יותר מפנטזיות. דברים דמיוניים שאנחנו ממציאים לעצמיינו בגלל שאנחנו באמת מאמינים שהם יכולים לקרות.
אז TOO BAD SO SAD, זה לא יקרה. תשכחו מזה.
אני אומרת, תחיו את החיים כמו שהם, ובדרך שהם מובילים אותנו. כי יש כלכך הרבה דרכים אחרות, יפות יותר, מפתות יותר. דרכים שלעולם לא היינו בהן, ושאנחנו כלכך חולמים עלייהן. אם נתחיל לסטות לכל מיני כיוונים, בסוף נגלה שמה שראינו, בעצם היתה רק הזייה, או סתם מקרן עם תמונות יפות שנועד להטעות אותנו ולגרום לנו למין טירוף מוחי שכזה. וכשזה קורה, נו, כשאנחנו מתאכזבים- זה מכאיב. בגלל שבסוף הדרך, מתגלה שזה לא לאן שרצינו להגיע, וזה לא מה שרצינו לעשות,
וזה לא על מה רצינו לבזבז את הזמן. ואז באה החרטה הנוראית הזאת, שצוחקת לנו בפרצוף.
שלועגת לנו בזמן שאנחנו רק מבינים שהגענו לנקודה בה בזבזנו המון המון זמן על הזיות, פנטזיות ותמונות יפות. ושבאמת אין הרבה שאפשר לשנות. נותר רק לשאול אם אנחנו חזקים מספיק בשביל לקום, להתעלם מהחרטה, לשכוח מהעבר, ולהתחיל לחיות מהתחלה. לחזור אל המסלול המקורי,
והבעצם יחיד שיש- המציאות. והמציאות היא לא עד כדי כך רעה. היא יכולה להוביל אותנו לאושר ולהצלחה, אבל בדרכים שלה. העיקר שלא נסטה מהדרך.
ובשביל לא לסבך את זה יותר מידי אני אגיד את זה פשוט:תעשו מה שמרגיש נכון. מה שאתם באמת רוצים.
תחייכו עם שמח לכם, תבכו עם עצוב, תגידו אם אתם אוהבים מישהו, תעזרו עם באמת כואב לכם הלב.
תחיו. בלי אכזבות ובלי חרטות.
פיס
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Raychik