 כינוי:
בן: 35 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2007
כל מיני שיט... כלומר עידכון כרגיל!
לכל אלה ששואלים אותי עדיין בקשר לעניין של הפוסט, אני מרגיש יותר טוב וזהו! הכל בסדר
ובכלל אני יותר רענן ועם הרבה יותר אנרגיה בזמן האחרון מהרגיל... למרות כל השיט של בית הספר...
למי שזוכר מזמן התחלתי לכתוב סיפור... לא ממש סיימתי אותו, ליתר דיוק גם לא ממש התקדמתי איתו... ולא מזמן נזכרתי בו והחלטתי שאני רוצה לחזור לכתוב אותו...
כתבתי למעשה רק 2 פרקים, אז התחלתי את השלישי.
אני אפרסם את הפרק הראשון היום, ואת השני בפוסט מאוחר יותר...
קודם כמובן קומיקסים!
אני יודע... קצת... אבל לא פורסם יותר מאז הפעם האחרונה אז זה מה שיש!
ועכשיו לסיפור, לא החלטתי על שם עדיין...
פרק 1
הבריחה
"מה אנחנו עושים פה?" שאלתי איש שהיה בתא לידי. זה לא היה תא כמו בכלא, זה היה תא קטן, שניתן היה רק לעמוד בו, בנוי מזכוכית. שמעתי צעקות והדהודים של חבטות, כנראה מישהו עוד לא וויתר על ניסיון שבירת הזכוכית המיסתורית. נשאתי את מבטי למעלה, לתקרת התא. מסגרת פלדה התחברה לזכוכית ובמרכזה היה צינור. הם עושים עלינו ניסויים, משחררים גזים לתוך התאים, ולפעמים מרדימים אותנו בכדי להוציאנו מתוך התאים בלי שנוכל להאבק.
לפעמים אנשים עברו בין התאים, בדקו וחקרו אותנו, כעכברי מעבדה. במקום הזה הזמן עבר בצורה איטית מאוד. היינו צריכים למצוא דרכים להעביר את הזמן, כאשר מדד הזמן היחיד שלנו היה אותם אנשים שעברו בין התאים, בפרקי זמן זהים. האמצעי היחידי שהיה לרשותנו היה הדמיון. האיש לידי, היה שקוע בעולמו שלא, ונראה שעיניו לא היו ממוקדות, ולכן אינו הגיב לשאלתי.
הייתי במקום הזה זמן כה רב, ואיני יודע מדוע שאלתי שאלה זאת דווקא עכשיו. התרגלתי כבר למצב, ולא הכרתי מצב אחר. איני זוכר את העולם בחוץ, איני זוכר כיצד הגעתי למצב זה, אך אני בטוח שהייתי בעולם ההוא, בחוץ. לפעמים כאשר התעלפתי או הורדמתי, היו לי חלומות משונים, ראיתי דמויות מוזרות שאיני זוכר אותן, וכל מיני מקומות מוזרים שאיני זוכר שהייתי בם. אז כיצד כל זה קרה לי? ומדוע זה קרה לי? בשאלות אלה התעסקתי רבות במקום הזה, הייתי חייב. ניסיתי לחבר בין כל המראות האלה שהתגלו לי בחלומותי, לנסות לחבר בניהם ובתפקידם אשר בסופו של דבר הביא אותי למקום זה.
איני יודע איך אני נראה, אך אם לא האיש בתא הסמוך, לא הייתי יודע שאני בכלל נראה כאדם בכלל. אך איני מרגיש כאדם, איני מרגיש שאני רגיל, אני מרגיש שאני מיוחד, אני באמת מיוחד. כולנו מיוחדים, לכן אנו כאן. הגורל החליט שהאנשים המיוחדים האלה צריכים להיות פה, שצריך קצת להתעלל בהם, בנו. אך אני מסרב להכנע לרצונו של הגורל המעוות הזה, אני מסרב להיות פה, איני שייך למקום הזה. אני עוד אמצא את גורלי האמיתי, אני עוד אצא מפה, אין זהו גורלי!
ובעוד אני מהרהר, מדען בחלוק לבן מסורתי, הגיע לתאי. התעלמתי ממנו בעודו ניגש אל לוח הבקרה הממוקם ליד התא ומקיש על הכפתורים. נשמע צליל חלוש, וכעבור כמה שניות עיני נסגרו ונרדמתי.
"מה אני יכולה לעשות?" שמעתי קול בוכה של אישה.
"אני מכיר אנשים, הם עובדים במכון מיוחד, בדיוק לאנשים כמוהו. הם יטפלו בו בשבילך, וישלמו לך על האבל. אך לא תוכלי לראותו יותר." ענה קולו של איש, כמנסה לנחם.
ניסיתי לראות את האנשים אלה, התרכזתי ואימצתי את מוחי.
ישבתי על מיטה בחדר קטן ודל רהיטים. ניגשתי אל דלת עץ ופתחתי אותה והבטתי דרך חריץ צר שיצרתי. ראיתי בסלון גבר ואישה מדברים. האישה נראתה מודאגת וכנראה בכתה, והגבר ניסה להרגיע אותה.
"אתה מציע לי למכור את בני?!" קראה האישה והביטה בעיני הגבר.
(1)
"חס וחלילה, אני רק אומר שיש אנשים שיכלו לעזור לו" ענה הגבר.
לפתע הם נעלמו, ומיד אחר כך גם החדר, ונשארתי בחשיכה. שמעתי פתאום חריקה מוזרה.
"אנחנו צריכים לטפל בזה" אמר גבר.
"העמוד הזה בקושי עומד בעומס, הוא עלול לקרוס בכל רגע" אמר קול שני בדאגה.
הרגשתי שנשאו אותי, שמעתי צרחות מהדהדות במסדרונות. בקושי הצלחתי לא לזוז, בכדי לא לעורר חשש. זאת הייתה הפעם הראשונה שהתעוררתי בזמן שנשאו אותי לניסוי, או בחזרה ממנו, לא ידעתי. זה היה ברור שאני חייב לנצל את ההזדמנות, לעשות משהו בשביל להצליח לברוח מהם. הייתי צריך לחשוב במהירות על רעיון, אך שום דבר לא עלה בראשי. אך לפתע הבנתי.
ניסיתי להתרכז, לקבל תמונה ברורה בראשי. ראיתי עמוד, מתנודד קלות גבוה מעליי, ותנודות שהחלו ממקומות שונים בעמוד, עברו לכל אורכו. כל פעם שהעמוד זז קלות, נשמעו חריקות חלושות. התרכזתי בתנודות, דיימנתי לעצמי שהן גוברות, ואז גם ראיתי שהן גוברות, והחריקות מתגברות. זהו רק עניין של זמן. התנודות גברו, העמוד כבר בקושי עמד בלחץ, ואז לפתע הוא קרס.
"תיזהרו!" שמעתי צעקה. האלונקה שעליה נשאו אותי נפלה ארצה והרגשתי כאב עז בגבי. לפתע שמעתי קול התגשות מתכתי חזק ופתחתי במהירות את עיני. הגשר עליו נשאו אותי נשבר, וכל המדענים היו בצידו השני.
הם ראו אותי והבינו את הסיבה לקריסת הגשר. המדענים צעקו והחלו להלחץ, ואחד מהם רץ לתוך אחד המזדרונות, בכדי להזעיק שומרים. קמתי במהירות והחלתי לרוץ, נישא על ידי רגלי מבלי לדעת לאן.
עברו מספר דקות עד שנאלצתי להעצר בשביל לנוח ולצבור עוד כוח. הרמתי את ראשי ומראה מוזר נגלה לעיני. ראיתי תא ריק. לא האמנתי שזה התא שלי, וישר פניתי לראות מי בתא הסמוך, ואכן כך, שכני באמת היה שם. חזרתי לתאי בלי לדעת את הדרך, כאשר מעולם לא הייתי במסדרונות האלה.
האיש הביט בי, מלא פלא ותדהמה, לא מאמין שאני עומד מול התא, ולא נישא על עלונקה לתוכו.
ניגשתי אל תאו, ובחנתי את לוח הבקרה. הבנתי מיד שצריך קוד מסוים בכדי לפתוח את התא, אך לא היה לי מושג מה הקוד. פניתי אל האיש ועם הבעת עצב על פני אמרתי "סליחה".
האיש הביט בי לרגע, ואז עצם את עיניו. הוא פתאום החל למלמל ספרות, למרות הפתעתי החלטתי להקיש את הרצף ולפתע לוח הבקרה נפתח. היו שם כפתורים רבים, ואחד מהם, גדול, אדום ועגול, היה בפינה ומתחתיו הייתה הכתובת "פתיחה". לחצתי על הכפתור, והזכוכית החליקה הצידה, ואיפשרה לגבר לצאת מהתא.
רציתי לשאול אותו איך הוא ידע את הצירוף, אך נשמעו חבטות, ומיד אחריהן קול אזעקה הדהד. שנינו מיהרנו ופנינו לתוך אחד המסדרונות, וקולות החבטות התגברו והתחזקו, עד שלפתע הגענו לתא ובו היה האיש שהשמיע את החבטות. הוא חבט בזכוכית בעוצמה בנסיון לשבור אותה, אך ללא הצלחה.
התקרבנו קצת אל התא והאיש הבחין בנו. הוא הפסיק לחבוט בזכוכית והביט בנו בתדהמה ואז אמר
"אתם יכולים לשחרר אותי?".
פניתי לאיש שלידי ופתחתי את פי "מצטער, אך זה יקח זמן רב מידי" הוא אמר לפני שהספקתי לשאול.
(2)
התקרבתי לתא של האיש "אתה יכול לחבוט בזכוכית כמו קודם?" שאלתי.
הוא הביט בי בחשד אך חזר לחבוט בזכוכית. התרחקתי קצת וסגרתי את עיני. ראיתי את הזכוכית, ותנודות עברו בה, אך התנודות היו שונות, הם עברו דרך הזכוכית, ולא נחלשו, הן התחילו בכל מקום, והגיעו לכל מקום. הזכוכית נראתה כאילו היא על סף קריסה, אך היא הצליחה לעמוד בלחץ, ולא התמוטטה. בראשי ראיתי את התנודות גוברות, הזכוכית החלה לרעוד. לפתע נשמע קול נפץ, ופתחתי במהירות את עיני. הגבר אשר היה כלוא בתוך התא צעד מבין הזכוכית המנופצת של תאו.
לא ביזבזנו זמן להיכרות ומיד התחלנו לרוץ. כעבור כדקה שמענו צעקות וכאשר יצאנו מהמסדרון ראיתי שמאחת הדלתות יצאו שומרים חמושים והם החלו לרוץ אלינו.
"נמשיך! הם לא יעזו לירות בנו, הם עלולים להזיק לציוד!" קרא האיש שהצטרף לפני דקה.
"לא" הסביר הגבר השני "הנשק הזה פוגע רק ברקמות חיות!"
הם החלו לחצות את הגשר שהפריד בנינו בריצה. האיש שהצטרף אלינו לאחרונה ניגש לגשר בביטחון והחזיק את המעקה בחזקה. התבוננו בפליאה כאשר גשר הפלדה החל להתנודד כגשר חבלים פשוט והחיילים נאלצו להעצר ולהחזיק במעקה בכדי לא ליפול.
השומר האחרון שעלה על הגשר ניתר אחורנית וירד מן הגשר, והחל לכוון את נשקו אל הגבר אשר גרם לגשר להתנודד. האיש שהחזיק במעקה אינו שם לב שמכוונים אליו את נישקו והמשיך לנסות להפיל את הגשר. עצמתי את עיני במהירות והתרכזתי באיש. נשמעה יריה, שריריו התכווצו בניסיון להתחמק מן האש, ואני התרכזתי בשרירים. האיש ניתר במהירות והתחמק. הגבר שוב החזיק בגשר אשר התמוטט במהרה. השומר הביט בנו באימה, וכעבור רגע ניסה שוב לפגוע בנו אך התחלנו לרוץ לתוך המסדרון.
כעבור שניות אחדות עברנו ליד דלת ענקית מפלדה, וליד הדלת נמצא לוח בקרה. ניגשתי אל הלוח והתברר שצריך גם כאן צירוף ספרות בכדי לפתוח את הדלת. פניתי אל האיש שהצליח לגלות את הצירוף של התא שלו, אך הוא רק הניד את ראשו לשלילה.
"בוא, נפרק את הדלת הזאת" אמר לי האיש השני. הוא ניגש אל הדלת ושם עליה את ידיו. הדלת החלה לרעוד, אך היא הצליחה להחזיק מעמד. עצמתי את עיני והתרכזתי בדלת. לאחר שניה ראיתי בראשי תמונה ברורה של הדלת, ודרכה עוברות תנודות מוזרות, כמו אלה שראתי בזכוכית של תאו של האיש. התרכזתי בתנודות, והן החלו להתחזק, הדלת רעדה יותר ויותר, עד שלפתע התמונה שלה נעלמה ושמעתי מתכת פוגעת בריצפה. פתחתי את עיני, וראיתי שהדלת התמוטטה ונפלה ונכנסו לתוך החדר.
לפנינו נגלה חדר גדול ובוא מספר מחשבים. נורות גדולות האירו וחשפו כיסאות ריקים. שלט קטן ועליו כתוב "חדר בקרה" היה תלוי על הקיר לידינו. על הקיר מולנו היו תלויים מסכים ועל רובם נראו המסדרונות ועל חלק קטן מהם היו נראים תאים ובהם אנשים. על חלק אחר מן המסכים, אשר היה ממוקם בפינה השמאלית של הקיר נראו טבלאות ורשומות, נתונים מניסויים שונים שהם ערכו.
"אם זהו חדר הבקרה, אז איפה כל האנשים? איך הם עזבו את עמדתם?" שאל הגבר שפתח את
הדלת.
האיש השני ניגש לאחד המחשבים ואמר "הם הפעילו את האזעקה ופינו את המקום. רק השומרים נשארו." כעבור מספר רגעים הוא המשיך "כדאי שננוח קצת".
(3)
לאחר מספר שניות של דממה האיש שפתח את הדלת אמר "כנראה הם עושים פה משהו למוח שלנו, כי איני זוכר שום דבר חוץ מפרט אחד, שמי ג'ורג'".
זאת הייתה הפעם הראשונה שזכינו לנוח ולהתבונן באנשים שאנו נמצאים איתם. ג'ורג' היה גבר גבוע ושרירי. נראה עליו שהוא הגיע למקום לפני זמן קצר ותנאי המוסד עוד לא השפיעו עליו, למרות שזכרונו כבר נפגע. היה לו שיער שחור קצר ועיניים ירוקות שהביטו בנו בדאגה ובתקווה.
האיש השני נאנח "הזיכרון של כולנו נפגע בגלל המקום הזה, שמי מתיו" הוא אמר.
מתיו לא היה גבוה במיוחד, והוא היה רזה יותר מרוב האנשים שנכלאו פה. על ראשו היו שיערות מעטות ולבנות, ופניו הראו תבונה רבה. עיניו הכחולות הביטו בנו במיקוד רב.
זכרוני גם נפגע, וכל מה שידעתי, או חשבתי שידעתי, ממה שקרה לי בעולם שבחוץ הגיע מהחלומות שלי. ומסיבה מוזרה גם אני זכרתי את אותו פרט מסוים "שמי דיין" אמרתי.
ג'ורג' הביט בי לרגע ואז פנה אל מתיו "מה היכולות שלך?" שאל.
"אני יכול לראות דברים שקרו, או קורים, מעיניהם של אנשים אחרים שראיתי לפני כן" הוא סיפר.
מבטו של ג'ורג' עבר אליי "אני יכול להגביר, או לדכא, כל מיני תהליכים ופעולות שקורות סביבי" סיפרתי "למשל, כאשר מישהו דופק בדלת, אני יכול לחזק את עוצמת הדפיקות ובכך לגרום לדלת להתנפץ, או ההפך, לדכא את עוצמת הדפיקות וכך אפילו לא ישמע צליל הדפיקות החלוש".
הסתכלנו על ג'ורג' "ביכולתי לשנות תכונות של חומר במגע, אך בנתיים השתמשתי ביכולתי רק בשביל לגרום לקריסת חפצים שונים" הוא סיפר.
"זה מסביר את התנודות המוזרות שראיתי בחומרים שנגעת בהם" הבנתי.
"כן" ענה בקצרה ג'ורג' "למישהו יש רעיון איך אנחנו יכולים לברוח מכאן?" שאל לאחר שניה.
מתיו צעד קדימה "המקום הזה בנוי משני חלקים, אחד מורכב ממסדרונות רבים ובהם תאים, וחדר הבקרה. זהו המקום הזה. המקום השני בנוי כמבוך, ובו מעבדות רבות. בין שני החלקים יש גשרים. במרכז המבוך יש מעלית לקומות השונות במבנה, ורוב הקומות בנויות כמו זאת. אך הקומה הראשונה בנויה בצורה שונה, זאת החניה. וזאת הדרך שלנו החוצה." סיפר.
ג'ורג' פתח את פיו, בכדי לשאול איך מתיו יודע את כל זה, אך הבין וסגר את פיו מיד.
"אז אנחנו יכולים לצאת לדרך?" שאלתי.
"לא, הדלת של החניה נשלטת מכאן ידנית, וכאשר מישהו רוצה לצאת מכאן פותחים לו את הדלת." הסביר מתיו.
"אתה יכול לפתוח את הדלת אז?" שאל ג'ורג'.
"אני יכול לגלות את הסיסמה בכדי לפתוח אותה, אבל זה יקח זמן" אמר מתיו.
"זאת התחלה" אמרתי.
מתיו הנהן, נשען על הקיר ועצם את עיניו. ג'ורג' החליט לשמור ליד הדלת וצפיתי בו מתקדם לעברה. ניגשתי לעבר הקיר והיבטתי במסכים, ומסך אחד משך את תשומת ליבי במיוחד. נראה במסך תא ריק, אך אינו זה היה אחד מתאינו. איך זה אפשרי? מישהו נוסף הצליח להמלט?
(4)
המספרים בסוגריים זה של העמודים... ברור... אבל בוורד אצלי יש לזה תוספת אז זה נראה הרבה יותר נחמד!
שיהיה... תגידו מה אתם חושבים ואיפה לדעתכם כדאי לשפר...
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
