עלים בגוונים של כתום וחום על העצים ועל המדרכות המתייבשות מהגשם החד-פעמי של הלילה, השמיים מתמלאים בעננים כהים, האויר מתקרר, הגיע הזמן להוציא את הסוודר מהארון.

לאפסן את הסנדלים במגירת הנעליים, להוציא נעלים גבוהות, להחזיר את שמיכת הפוך למיטה, יהיה אפשר לכבות את המזגן פה ושם.

ענבים נראים רקובים יותר ויותר בכל פעם שקופצים לסופר, האבטיחים כבר לא כל כך טעימים, קונים בננות. ריח של שוקו חם עם קצפת, אולי מרק חם ממלא את הנחיריים ועושה חשק לקור. הכל מלווה בריח של גשם ראשון ותלונות על הקור והרטיבות.

אני לא חושבת שנראה את זה בזמן הקרוב.

עדיין חם.

בסך הכל רציתי לכתוב משהו נחמד, אבל לא יצא...

איך זה

לירות בצבי?

אני לא מרגישה צורך מיוחד לבקש סליחה ביום כיפור.

זה לא בגלל שאני לא חושבת שעשיתי משהו רע, זה בגלל שכל החיים שלי אני עסוקה רק בלהתנצל על כל פיפס שאני מרגישה שעשיתי לא בסדר. אם לפעמים אין לי אומץ או הזדמנות להגיד לאותו אחד בפנים, אני חושבת על זה הרבה.

אני לא בן אדם טוב, בבסיסי. אני מקללת, ואני לא נחמדה לאנשים. אני מתחזה לאנשים לא אמיתיים, ואם לא, אני לא נותנת לאף אחד חשק אמיתי לשמור איתי על קשר.

אני יודעת שפגעתי באדם אחד לפחות השנה. אפילו יותר, זה בטוח. אז אני רוצה לנצל את זה שזה יום כיפור, וכולם מבקשים סליחה אחד מהשני באובססיביות, ולהתנצל.

סליחה,

שאני מתקרצצת

שאני מקללת

שאני מסריחה

שאני לא סימפטית

שאני לא נותנת לאנשים את התשומת לב שאני חושבת שמגיעה להם

שאני אנטיפטית

שאני הורסת שמחות

שאני דכאונית

שאני פוגעת

שאני לא נחמדה

סליחה

איזו מילה מעצבנת.

כמה שאפשר להגיד אותה ביום אחד.