פעם היתה ילדה אחת, קראו לה עמית.

עמית נולדה בשנת 1993 בבי"ח תל-השומר. שבוע אחר כך נולדה שירה שעתידה להיות חברתה של עמית. עמית גדלה ברמת גן ברחוב חביב עד שאמה נכנסה להריון. כשאחיה התאומים של עמית נולדו כל המשפחה עברה לגני תקוה ושם הם גרים עד היום.

עמית הלכה לגן צמרת ברמת גן, אחר כך לגן ויצו ולגן נופר בגני תקוה. היא למדה בבית ספר רביבים במשך שש שנים, וכשנגזלה תמימותה עברה לחטיבת הראשונים שהיתה ממוקמת בעליה לא נוחה במיוחד, ושם היא לומדת עד היום ולא לעוד זמן רב.

עמית נהגה לקשקש על דפים בטושים כשהיתה ילדה וכתוצאה של עודף עידוד מצד משפחתה היא חושבת שהיא מוכשרת עד עצם היום הזה ממש. עמית גם נוהגת לרקוד, אך אינה מגלה כשרון רב בזה, וגם לא בנגינה, למרות שהיא מנגנת כבר שלוש שנים שלמות.

בכיתה ד' עמית הצטרפה לתנועת הצופים על תקן החניכה השמנה, ולא נהגה לתת תשומת לב מיוחדת לכפיתות, דבר המתנקם בה כיום, כשהיא קורסניקית כושלת.

אם נפתח את התיק הרפואי של עמית, לא נראה שום דבר מיוחד, כמובן בגלל ששום פרט לא הולך לשום מקום.

לעמית יש הפרעות נפשיות חמורות שהן או אמיתיות או סכיזופרניה, מה שאומר שכן, ההפרעות אמיתיות. לעמית יש חרדת נטישה, פחד משינוים, היא סובלת מחשדנות יתר, פוחדת פחד מוות ממחלות, סופניות בעיקר, והיא אוכלת כתוצאה משעמום, לחץ, בדידות ועצב. כל יומיים היא מתחילה דיאטה חדשה שהיא שוכחת בשניה שהיא קובעת אותה. כשהיא מנסה לא לאכול יום שלם היא נשברת בהפסקת עשר ומתאכזבת כל כך שהיא רק אוכלת יותר. בעיה. היא נסתה דיאטת מסטיקים, אבל המסטיקים נגמרו והלסת שלה הגיעה למצב מסוכן.

עמית גם לא מרגישה בנוח עם הנטיה המינית שלה, שהיא לא ברורה במיוחד. אין לה בעיה עם הקהילה ההומו-לסבית, אבל האיומים מצד אמא שלה מדאיגים אותה ביותר וגורמים לה להרתע מהרעיון של להיות לסבית. בינתיים היא זורמת עם מה שלא בא.

עמית היתה די שמחה אילו היה לה חבר, אבל גם הוא לא נוטה לבוא. היא מאמינה כי התפיסה האמריקאית גורמת לכל הגברים לרצות אשה דקיקה עם עינים כחולות, ולה עצמה לרצות גבר גבוה ושרירי, ואיך נאמר זאת בעדינות? היא וגברים שרירים זה לא דבר שהולך ביחד.

עמית מדברת עם עצמה כשאף אחד לא רואה, בגלל שהיא מרגישה יותר בנוח עם הדמויות שהיא ממציאה מאשר עם עצמה. רוב הדמויות שלה הן נערים הומוסקסואלים והיא עוד לא הבינה למה המצב דווקא כזה. הדבר העצוב יותר הוא שהדמויות של עמית כבר הספיקו להתנשק, לאבד את בתוליהן ולמצוא אהבה, בעוד היא לא עשתה זאת, למרות שהיא רק בת 15. לאחת הדמויות של עמית יש חתולה ואוגרים ולאחת היה כלב, אבל הוא נדרס. היא די מצטערת שהדמויות שלה יוצאות נטולות פגמים, והיא מנסה לדחוף להן מעשים טיפשיים וטעויות בכל מקום שהיא יכולה.

עמית משתדלת שלא להיות כמו כולם, אך לא מצליחה למצוא בגדים יפים מספיק ומסתפקת בג'ינס וטי-שירט.

החברים של עמית נוהגים להיות אנשים משונים ביותר, בעיקר אלה מהאינטרנט, אבל היא כבר לא יודעת על אף אחד מהם דבר וחצי דבר. לכן היא לא יודעת אם תוכל עדיין להגדיר אותם חברים.

היא מרגישה שכל קשר שיש לה הופך רופף יותר ויותר ולכן היא כותבת את הדבר הזה, כדי שאולי מישהו ידע עליה משהו עכשיו ולא ירתע.

עריכה קצרה -

בקשר לעתיד, עמית מתכננת לעשות שירות לאומי, כי יש דברים הרבה יותר מועילים מאשר לשרת בצבא, ולעבוד בעבודות מזדמנות, אבל לא מלצור. היא לא יודעת מה היא רוצה ללמוד באוניברסיטה, כי בציור אין שום עתיד או כסף, אלא אם אתה מת. היא רוצה לבור לגור בלונדון, לפחות לזמן קצר, לפגוש שם את דניאל רדקליף, לגמול אותו מסיגריות, להתחתן איתו ולגור איתו באוקספורד מול הכנסיה, מה שלא יקרה, מין הסתם.

עמית מוכנה להסתפק גם בתימני. תודה.