היינו

אנחנו

נהיה

לפעמים אתה מוצא את עצמך שם. אתה אומר לעצמך שזה חד פעמי, שזה לא יקרה שוב. אבל זה כן, ואתה שוב אומר לעצמך את אותו הדבר.

ואתה לא קולט שאתה כבר שם, ואין דרך חזרה, ולא משנה מה כולם יגידו לך.

זה לא משנה אם הם יגידו שאף פעם לא היית שם, והם לא יתנו לך להיות. אתה חייב לקבל את זה ולהמשיך הלאה. אתה לא יכול להמשיך, זה חשוב לך מדי. ואתה מנסה לצאת ומנסה ומנסה, אבל נגמרו לך הכוחות, כי הכל גבר עליך, ואתה חלש ליד חפץ שנזרק לפח בכל פעם מחדש. אין לך כוח. הם מעדיפים להיות ביחד איתו ולא ביחד איתך.

אתה חייב לקבל את זה שאתה בפינה.

איך אני יכולה לשנוא את ההרכב קלאסי עם מורה כל כך מתוקה?

  -בקלות.

זה הסוף?

כבר?

מחר?

שלא יבוא.

אם כבר,

אני לא מאמינה שבזבזתי על זה שנה שלמה.

כאילו... זה סבבה והכל, אבל שנה?

זה המון.