אקח דברים בפרופורציות. לא פעם אמרו לי את זה ואני חושבת שהגיע הזמן ליישם את זה... אני לא לוקחת דברים בקלות, לא דברים שנאמרים ולא דברים שקורים. הדבר היחיד שאני יודעת לקחת בקלות זה פאדיחות וכל מה שקשור לקריאה ואנגלית.

למשל מישהו שאני לא מכירה ואומר לי משהו מעליב, לא מגיע לו שאני אפגע מזה. אבל מישהו שאני כן מכירה ומישהו שאכפת לו ממני כן מגיע שאפגע. העניין הוא גם, שלא תמיד אני מראה שאני נעלבת. שימו לב שיש הבדל (לפחות אצלי) בין להעלב לבין להתרגז. כשאני מתרגזת אני מטיחה את הדברים שאני חושבת ישר בפרצוף. כשאני נעלבת אני פשוט סופגת את העלבון כי אני יודעת שהדבר הבא שאני אומר יכול להיות מאוד מאוד מאוד מעליב. ולכן בדר"כ אני פשוט סופגת דברים כי אני לא אוהבת להתרגז ורק אחרי שאני נרגעת אני אדבר עם הבנאדם וגם, לא תמיד. כמובן שאני לא אלך ואדבר עם הבנאדם אם אני לא מכירה אותו.

עוד משהו, כשמשהו מרגיז קורה לי, אני לוקחת את המקרה בצורה הכי קשה. רק אחרי יומיים אני מתחילה למצוא את הצדדים הטובים אבל ביומיים הראשונים אחרי המקרה, אני מרגישה חרא ולא טוב. כן. אני מדברת על מה שקרה ביום רביעי...

נכון, להגיע היישר מהצפון לתל אביב בשביל כמעט כלום זה לא הדבר שאני הכי רוצה שיקרה, ואפשר לומר שזה היה בזבוז זמן (כמעט) טוטאלי, ואני ממש מתתי מעייפות בסוף וההורים שלי התרגזו עלי שבאתי מאוחר נורא, וכן, הרגשתי זלזול במסוגלות שלי לעשות עבודה מנטלית קשה אבל היו כמה דברים טובים שקרו שם:

• אני פגשתי מישהי שכבר הרבה זמן רציתי לפגוש (ואף פעם לא פגשתי) שגרה ממש ליד הישוב שלי והיא מפורום חומריו האפלים.
• פגשתי אנשים שכבר נפגשתי איתם ורציתי לראות אותם שוב.
• הכרתי אנשים חדשים ואת זה אני אוהבת.
• למדתי כמה דברים חשובים בחיים, כולל לשמור על שקט ולשים לב לכמה דציבלים הקול שלי מגיע.

למשל לקבל מבחן שקרעתי את התחת בשבילו ולקבל בסוף ציון נכשל ואז לבכות מזה, זה לא לקחת דברים בפרופורציות. אבל אני לא מרגישה שאני יכולה לעשות משהו נגד זה...