ביום רביעי, כאמור הוא היום עבודה שלי. אני ובר עובדות בספריית לימוד של בית הספר ומשעמם לנו שם נורא. אני לא יודעת מה קרה להדסה המנהלת שלנו, אבל היא החליטה להיות נדיבה: היא רשמה אותנו לפרוייקט חונכות. אז מיום רביעי אני חונכת של ילדים בכיתה ג' והם הדברים הכי מתוקים. הם באמת האור בחיי בזמן האחרון. למה אני אומרת את זה? יש לי מלא מבחנים, יש לי איזה ארבעה מבחנים שונים שבוע הבא והקצב שנותנים לנו מבחן זה פשוט מטורף. אין לי זמן לקרוא בשיט, רק ללמוד וזהו כמעט. ולמרות שאני נורא אוהבת את הכיתה שלי, לפעמים זה לא מספיק.

ואולי... אולי אני כותבת את זה מפני שאני במצב רוח לא כל כך טוב...

אתמול ביום חמישי, הייתה אמורה להיות פגישת צוות+אודישנים לסרט שהצוות (כולל אני) מפיקים. היו אודישנים, לא הייתה פגישת צוות. פשוט הייתי שם ודיברתי עם אנשים והרגשתי ממש חסרת תועלת. אנשים שמכירים אותי טוב, יודעים שאני עושה הכל בשביל לא להרגיש חסרת תועלת, אבל זה בדיוק מה שקרה אתמול. אני לא מאשימה אף אחד, אבל סתם זה היה מעצבן. לפחות אחר-כך כמה אמרו לי סליחה. אני מקבלת את הסליחה הזאת ואפילו שמחה שלפחות שמו לב שאני יצאתי משם מבואסת לגמרי, אבל ייקח לי איזה יומיים להתגבר על ה"טראומה" הזאת.

אני מנסה להראות כמה שפחות את הצד הרגיש שבי, אבל לפעמים זה לא עובד. לפעמים אני פשוט מחייכת כי אני מעדיפה שאנשים יראו אותי שמחה, ז"א במצב הטבעי שלי ולא כועסת/ עצובה ממשהו. זה גם לא נעים לראות בנאדם כועס או עצוב.

לא הלכתי לבית ספר היום. לא הרגשתי טוב. ניחשתם נכון, בגלל מה שקרה אתמול. נכון שאומרים שלכעוס ולהרגיש עצוב זה לא בריא? אצלי זה מתבטא בצורה כמעט הכי קיצונית: אני מרגישה בחילות אחרי התמוטטות עצבים. באמת.

אני בטוחה שההרגשה תעבור לי. את זה לפחות אני יודעת בוודאות.