הם יושבים דוממים סביב שולחנות ישנים,
איש איש במקומו, איש, איש בעולומו,
שותקים.
הקירות מכוסים בציורים ברוח כיתה א'.
קולות הצחוק של המטפלים מעצימים את הדממה שבחדר ומזכירים מה היה פעם, מזמן.
מידי פעם קוטע את השקט המצמית צלצול טלפון קצר ואז רוח חיים מופחת באחד מהיושבים הבודשדים שלרגע אחד כלל לא מרגיש בודד.
בפעם הראשונה שהייתי בבית העצוב לא ידעתי הרבה דברים.
למשל לא ידעתי שהוא עצוב וגם שלא משנה מה יגידו הוא ממש לא בית.
ולא הרגשתי את השקט, לא יכלתי להרגיש את השקט כאחת מתוך עשרה ילדים- נערים רועשים.
ואז הלכתי, ולא חזרתי אליו במשך חמש שנים.
האישה המבוגרת ביותר בבית העצוב היא שלי.
היא יושבת בול במרכז החדר ועדיין יושבת לבדה.
כשאני באה לבקר אותה נדמה כי כולם קמים לרגע לתחייה, מקווים שבהגיעי אפיג גם את בדידותם.
בדרך כלל אני לוקחת אותה לפינה בודדה, מסרבת להתמודד עם עצב נוסף כשיש לי מספיק משלי.
אני מדברת איתה, ונזכרת בתקופות יפות יותר של חיים באושר,
ובתקופות רעות יותר שלא עברתי אך שמעתי על הדברים שהיא עברה.
בדרך כלל לוקח לה זמן להזכר שאני בכלל לא יודעת פולנית.
אם בכלל.
ואז אנחנו מדברות על הבית והצבא, ושותקות הרבה כשנגמרות המילים
או שכבר אי אפשר להוציא אותן מהגרון.
כשאני יוצאת מהבית העצוב הדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה לבכות, ובמינימום לדפוק את הראש בקיר.
במקום זה אני נכנסת לאוטו ונוסעת לבית השמח שלי,
למקום שבו למרות הכל החיים ממשיכים.
ולמרות הכל אני אוהבת את הבית העצוב.
הוא מזכיר לי עד כמה חשובים החיים.
עד כמה חשוב לנצל את הזמן שיש לנו עם אלה שאנו אוהבים.
שלכם,
גברת חיוך
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
