ESTOU A VIVER EM MIM PROPRIO COMO NUM COMBOIO A ANDAR.

אני גר בתוכי כמו בתוך רכבת נוסעת.

לא עליתי עליה מרצוני, לא הייתה לי ברירה ואיני יודע מהו היעד. יום אחד בעבר הרחוק התעוררתי בתאי וחשתי בתזוזתה. זה היה מרגש, העזנתי לשקשוק הגלגלים, הוצאתי את ראשי נגד הרוח ונהנתי מן המהירות שבה חלפו הדברים על פני. קיוויתי שהרכבת לא תחדל לעולם מנסיעתה. לא רציתי בשום פנים ואופן שהיא תעצור במקום כלשהו לתמיד.

בקוימברה, על ספסל קשה באולם ההרצאות, שם התחוור לי הדבר: אני לא יכול לרדת מהרכבת. אני לא יכול לשנות את המסלול ואת הכיוון. אני לא קובע את המהירות. אני לא רואה את הקטר ואיני יכול לדעת מי נוהג בו ואם נהד הקטר נראה מהימן. אני לא יודע אם הוא מפרש נכון את האותות ושם לב למטוסים שלא הונחו כראוי. אני לא יכול להחליף את התא. אני רואה אנשים עוברים במזדרון וחושב: אולי התאים שלהם נראים אחרת לגמרי משלי. אבל אני לא יכול לגשת לשם ולבדוק, כרטיסן שלא ראיתי מעולם ולא אראה לעולם הגיף את דלת התא ונעל אותה על בריח. אני פותח את החלון, נרכן הרחק החוצה ורואה שכל האחרים עושים כמוני. הרכבת נוסעת בלולאה מתונה. הקרונות האחרונים עדיין במנהרה והראשונים כבר שוב במנהרה. אולי הרכבת נוסעת במעגלים, שוב ושוב ואיש אינו משגיח בכך, גם לא נהג הקטר? אין לי מושג מה אורכה של הרכבת. אני רואה את כל האחרים, שמושיטים את צווריהם כדי לראות משהו ולהבין. אני מברך לשלום אבל הרוח הנגדית מפריחה את מילותי לכל עבר.

התאורה בתא משתנה ולא אני שיכול להחליט על כך. שמש ועננים, דמדומים ושוב דמדומים. גשם, שלג, סערה. האור בתקרה עמום מתבהר, זוהר מסנוור, הוא מתחיל להבהב, כבה, שב ומאיר, זוהי נורה עמומה, נברשת, מנורת ניאון עזת צבע, הכל בבת אחת, ההסקה אינה מהימנה. יכול להיות שהיא מחממת כחם ומקולקלת כשקר. כשאני מדליק את המתג נשמעים רעשים ורחשים, אבל שום דבר לא משתנה. מוזר, אבל גם המעיל לא תמיד מחמם אותי מיד. נדמה שבחוץ סובבים הדברים במסלולם הרגיל, ההגיוני. אולי גם בתאים האחרים? בתא שלי, בכל מקום, הכל שונה מכפי שציפיתי, שונה לחלוטין. האם היה המהנדס שיכור? מטורף? שרלטן שטני?

בתאים תלויים לוחות זמנים אני רוצה לבדוק איפה נעצור. הדפים ריקים. בתחנות שאנו עוצרים בהן אין שלטים עם שמות המקומות. האנשים בחוץ מעיפים מבטים סקרנים ברכבת. הזגוגיות עכורות מן הסערות המרובות. אני חושב: הן מעוותות את התמונה מבפנים. פתאום אני נתקף צורך להעמיד את הדברים על אמיתותם. החלון תקוע. אני צועק עד שגרוני ניחר. האחרים חובטים בזעם על הקיר. מאחורי התחנה יש מנהרה. נשימתי נעתקת. כשהרכבת יוצאת מן המנהרה אני תוהה אם באמת עצרנו.

מה אפשר לעשות בזמן הנסיעה? לסדר את התא. לקבע את הדברים כדי שלא יתנגשו זה בזה אבל אז אני חולם שהרוח הנגדית מתגברת ומנפצת את הזגוגית. כל מה שסידרתי בעמל מתעופף. אני בכלל חולם הרבה על הנסיע האין סופית, אלה הן חלומות על רכבות שאני מאחר איליהן ועל נתונים שגויים בלוח הזמנים, על תינות שמתפוגגות באוויר כשהרכבת נכנסת אליהן, על שומרי המסילה ומפכחי התחנה שעומדים פתאום בחלל הריק עם כומתתם האדומה. לפעמים אני נרדם רק מתוך תחושת מיאוס. להירדם זה מסוכן, רק לעיתים רחוקות אני מתעורר רענן ושמח על השינויים.לרוב אני מוטרד ממה שאני מוצא כשאני מתעורר, הן בתוכי והן מחוצה לי.

לפעמים אני נבהל וחושב הרכבת עלולה לסטות מהמסילה בכל רגע. כן, המחשה הזאת מבהילה אותי לרוב. אבל ברגעים נדירים, מלובנים, היא מבזיקה בי כמו ברק של אושר.

אני מתעורר, ונופם של האחרים חולף על פני. לפעמים במהירות מסחררת, עד שאיני מצליח לקלוט את מצבי רוחם ואת מעין השטויות הנוסע מהם. ואז שוב באטיות מייסרת, כשהם אומרים ועושים שוב את אותם הדברים. אני שמח על הזגוגית ביניהם וביני. כך אני יכול לדעת מה רצונותיהם ותוכניותיהם והם אינם יכולים לפגוע בי באין מפריע. אני שמח כשהרכבת צוברת תעוצה והם נעלמים רצונותים של האחרים: מה אנחנו עושים בהם כשהם נוגעים לנו? אני מצמיד את מצחי אל חלון התא ומתרכז בכל כוחי. פעם אחת, פעם אחת ויחידה הייתי רוצה לתפוס את מה שמתרחש בחוץ. לתפוס את זה ממש. כדי שלא יוכל להישמט מידי מיד. זה לא מצליח. הכל חולף מהר מדי, גם כשהרכבת עוצרת באמצע הדרך. הרושם הבא מוחה את הרושם הקודם. הזיכרון עובד עד רתיחה, אני טורח, קצר נשימה, להרכיב לאחר מעשה את התמונות הרגעיות של המתרחש לכדי אשלייה של דבר-מה מובן. אני מגיע תמיד מאוחר מידי, ואין זה חשוב כמה מהר רודף אור תשומת הלב אחרי הדברים. תמיד הכל כבר נגמר. תמיד אני יוצא וחצי תאוותי בידי. לעולם איני משתתף גם לא כשפנים התא משתקף בזגוגית החלון באישון לילה.

אני אוהב מנהרות הן סמל לתקווה: מתישהו יהיה שוב אור אם לא יהיה בדיוק לילה.

לפעמים מבקרים אותי בתא. לא יודע איך זה אפשרי למרות הדלת המוגפת והמוברחת, אבל זה קורה. לרוב באים המבקרים בזמן לא נוח. אלה הם אנשים מההווה פעמים רבות גם מהעבר. הם באים והולכים כאוות נפשם, הם חסרי התחשבות והם מפריעים לי. אני מוכרח לדבר איתם. כל זה זמני, לא מחייב, נידון לשכחה: שיחות ברכבת ותו לא. מבקרים אחרים נעלמים בלי זכר. אחרים מותירים עקבות דביקים ומסריחים, איוורור לא מועיל כלל. ואז אני רוצה לעקור את כל אוויזרי התא ממקומם ולהחליפם בחדשים.

המסע ארוך. יש ימים שאני מבקש שימשך לנצח. אלה הם ימים נדירים יקרי ערך. בימים אחרים אני שמח לדעת שתיהיה מנהרה אחרונה שבה תחדל הרכבת מנסיעתה לעד.

נלקח מ:"רכבת לילה לליסבון"

מאת: פסקל מרסיה.