ההגיגית

תראו אותי. זהובת שיער ליד ערימת חציר, פרות וימבה קקי.

יפה.

נשמע כמו עוד מטאפורה פלצנית על חיי שמתאים לי לכתוב פה.

אני ואחות הכנו רשימה של צפיות לשנה הבאה עלינו לטובה.

אני מנסה להגשים לאט לאט כל יעד, וזה נחמד.

בינתיים, למי שמתעניין, אני לומדת הרבה וישנה הרבה. לא ברור מה יותר.

אחד החלומות שלי היו שאני משלימה עם דנה, על אנשים שחשבתי שהספקתי לשכוח ועל בחור שהוא כמעט מפורסם.

אחד השיעורים שלי היו גופים תלת מימדיים.

חוץ מזה, אני מלאת חששות לגבי העתיד,

יש לי תחושה תמידית כאילו העולם פשוט משתגע ועוד שניה עומדים לסגור לנו את המדינה.

זה נורא.

החלטתי שאני מתעניינת בפוליטיקה יותר מהכל (זאת אומרת, אחרי הפייסבוק) ואולי אלך ללמוד יחסים בינ"ל במקום אונקולוגיה.

אך כפי שאומר השיר - "הכל פתוח".

תכף כיפור.

זה ישמע מזוכיסטי קמעה, אך אין מה לעשות. אני אוהבת לצום.

זאת מן תחושה של התעלות נפש, של התגברות על המאווים הרציניים של החיים - חוץ מלאכול, כמובן, העניין של לא לכתוב, לדבר בטלפון, להסתמס או... טוב, נו, להיות בפייסבוק.

פשוט שקט.

קודש כזה, זה נהדר לדעתי.

אולי זה לא היה כזה נהדר אם לא הייתי מחללת שבת כפייתית, אוכלת בשר וחלב בלי כמעט הפרדה ובאופן כללי בנאדם עם אג'נדה דיי חילונית.

זה המסורת, אמרו לי פעם.

או, מסורת כזאת אני אוהבת.

ועוד הגיג נוסף ואחרון, כי מרגיש לי שחפרתי,

אני פשוט אוהבת סקס והעיר והגדולה. ז"א, זאת הסיבה היחידה שאני מעדיפה את שידורי רשת.

היום התחילה העונה הראשונה! מהתחלה! איך התרגשנו.

לא התאפקתי והמשכתי לראות עוד פרק אחד בנט.

כה פרוע מצידי.

איזה קטע, עכשיו גיליתי שהבלוג שלי בין שנתיים היום. מזל טוב, בלוג יקר. קדימה, תברכו..

הקטע שקראתי מהדהד לי בראש,

לא מרפה,

לא יוצא,

רק חוזר ומנגן.

כשאני קצת זחוחה, אני נזכרת בג'.

הגאונות שבו גורמת לי לבכות,

ולהרגיש ככה קטנה

כשהגלים גוברים, החזקים מתגלים

אני קוראת עכשיו את "סוזנה הבוכייה", שהוא רומן של אלונה קמחי שזיכה אותה בהרבה פרסים, ואפילו בסדרת טלויזיה בת כמה פרקים.

מותר לציין שהעלילה מרתקת, ואפילו מצאתי את עצמי לפעמים ללא היכולת לעזוב את הספר. הסקרנות שעלתה בקירבי לגבי האורח, סוזנה רבין והתפתחות הדברים היו חזקים ממני ומהרצון ללכת למשל לאכול, או להביט בנוף הירושלמי היום באוטו.

אבל משהו בכתיבה מאולץ, לא קולח.

היו פעמים שחשבתי שהמילים הגבוהות שנוהגת קמחי לשזור בין פרטי העלילה הן לא יותר מתחליף למילים פשוטות יותר, רק כדי לגרום לספר להראות טיפה יותר אינטליגנטי.

המסקנה, לעניות דעתי,היא  שהקורא הממוצע כן מבחין בין יומרנות לבין זרימה של הקולמוס ביד הכותב.

ויש כאלה, כמו אמתכם היקרה, שזה קצת מפריע להם.

את כותרת הפוסט קיבלתי באס-אמ-אס מדנה לפני כמה ימים, או בכלל אתמול. התחבר לי בול...

חוץ מזה, אני מרגישה שיצא לי פוסט קצת מתנשא,

אבל בגלל שאת החג אנחנו מבלים אצל משפחת ק', אני נאלצת לפרסם בלי יותר מדיי לבטים.

אולי ככה עדיף.

היום הייתי צריכה ללכת לרופא, לקחת אישור רפואי לגדנ"ע. גדנ"ע בכתה י"ב, מי שמע.

אבל שיהיה.

אז הלכתי, חיכיתי משהו כמו מאתיים שנה לאוטובוס, ונסעתי.

הגעתי, ביקשתי אישור. מזכירה שאני זוכרת עוד מאז שאני בת כלום אמרה לי לחזור עוד חצי שעה.

אז בינתיים עשיתי כמה סידורים רגילים, קניתי כמה דברים לאמא, ואז הלכתי לכיוון פארם כלשהו (הייתי צריכה ברונזר וחמצן לאמא).

הלכתי בצל, אך המשכתי להרכיב את משקפי השמש. זה נתן לי אפקט של בחורה מסתורית ומתוחכמת. נראה לי.

לפתע, הגיעו לאוזניי צלילים.

צלילים שסחררו אותי, גרמו לי לזרמים בבטן ולרצון בלתי נשלט שמה שזה לא יהיה, שרק ימשך ולא יפסק. התרוממות נפש.

זה היה סקסופון. איש בגיל העמידה ישב (חה) על ספסל ממש מולי, וניגן מתוך חוברת תווים.

נכנסתי לחנות המומה, אפופה ומעורפלת, שכן הצלילים עדיין ליוו אותי.

יצאתי, ושמעתי אותו שוב. לא רציתי שזה ייגמר. ואז מצאתי את עצמי שולפת את הארנק ושולה ממנו כמה שקלים.

הנחתי אותן לרגליי הנגן, שחייך אליי.

שמחתי על כך שבחרתי להמשיך להרכיב את המשקפיים. לא הישרתי אליו מבט.

רק רציתי שימשיך.

שלא יפסיק לעולם.

לא חוויתי אף פעם,

אבל הרגשתי תמיד.

כאב, חוסר אונים, ורצון לקום.

לקום מחדש.

להתעורר ולברוח,

להבין ולשכוח.

זה היה, זה נגמר,

זה נמשך, זה מתחיל.

אבל לא קורה כלום,

רק אני שם, עומדת.

והכל לוּט בערפל.

אני לבד. בעולם.

רק אני והאֶבֶל

זה נגמר

"בסדר, בסדר.

מה קרה?

מה נעשה?

מה נעשה?"

(©בחורה שכותבת בטיפקס על דלתות בבי"ס)

החלטתי שהקשר שלי ושל מדריך הפסיכומטרי שביאל (שמבדוי) מספיק עמוק כדי שאני אכתוב על כך שיר.

כה מרגש.

(אהמ אהמ)

ליבי שבור לרסיסים,

לשביאל כנראה יש חברה לחיים.

ליבי דואב וכואב,

לשביאל יש כנראה חיים אחרים.

ליבי עזוב אך פועם בעוצמה,

בכל פעם ששביאל פותר בעיה.

ליבי מתרגש ונפעם,

בכל פעם ששביאל קורץ לי באמצע בחינה.

הו, שביאל,

מה אעשה?

איך אמשיך את חיי,

איך אמשיך צעדיי בעולם,

ביודעי שאתה, אהובי היקר,

אתה נעטף בידי חברה,

חברה אחרה*.

*בשירה המודרנית מותר לשבש מילים