כמו שמלה שרואים בעיתון ולא מדדת אף פעם, לא הרחת אף פעם, את לא יודעת אם היא יושבת עלייך טוב, צמודה מדי, גדולה מדי, אם צריך לעשות הצרות ומה האיכות שלה. אבל את פשוט רוצה אותה!!
אני צריכהמישהו שיפיח בי תקוות חדשות, שיעשה מה שהוא לא עושה, כי הוא פשוט לא יכול לעשות, כי הוא פשוט כלום. כי הוא סמל וסימן לשום דבר שבאמת יקרה, הוא סתם מישהו שהעין שלי תפסה, ובנתה עליו. זה היה יכול להיות כל דבר אחר. כל מישהו אחר. אבל בחרתי בו. למה? לא יודעת. אבל זה פשוט קרה, וזה לא צריך לקרות ויש גם אותה ויש כל כך הרבה ופשוט לא.
ורג'ינה ספקטור ברקע, ואני לובשת את השכמיה שנדיה תפרה לי לפני 5 שנים אולי, אולי פחות. ופסנתר, ומילים בשפה זרה, ומבטא עדין. וכעכים בשקית, ונשנוש עדין. ושיחה עם הזאת ממקודם, שהיא במקרה גם קרובה משפחתית, שלפעמים רק הופך הכל ליותר מטריד.
לפעמים אני חושבת על זה, קשר דם. זה מה שמאחד אנשים כל כך שונים. מה דומה בנו? אפילו רצף הנוקליאוטידים של הדי.אן.איי שלנו כבר לא זהה, מה לי ולה? לפעמים זה קשר דם. למרות שיש גם אנשים שגדולים ממני בתשע שנים, אוקי, בחורה אחת שגדולה ממני בתשע שנים, בלי קשר דם ובלי כלום שום כלום. ואנחנו חברות טובות. היא עושה משהו. אני מתרגשת.
בחלק מהפנטזיות העגומות שלי, הייתי הולכת לשם איתו. כל כך עצוב. אני פשוט פתטית בכל הקטעים האלה. אני רואה מישהו, מפתחת לנו את הדייט הראשון, את מה שקורה באמצע, את הילדים שנולדים לנו ואחר כך גם את העילה לגירושים. אני כל כך מומחית בזה, אני עושה את זה תוך שניות. בשבריר שניה אני מספיקה כבר להתחתן עם כל האוטובוס, עם החייל ההוא מחיל האוויר, עם הירוק האחר ועם בחור בכתה י"א.
לא שתיתי מספיק, יש לי הזיות. כאבי גרון, ראש. בא לי לישון. אבל צריך עבודה וצריך כסף וצריך לכתוב. וצריך להגיע עוז, ואני צריכה ללכת למתן, מה שבוודאי לא יקרה גם היום. ואז ללכת לבית הספר ולראות מה צריך לכתוב ואיפה. ולמה, ומה הנושא. צריך אקמול. אני רוצה שאמא תחזור, וכואב לי הראש.
השעון מתקתק, כמעט כבר שתיים. עוד שבוע אהיה חוקית. בדלת השכן, כתה י'. בדרך כלל אני נחמדה. היום כואב לי הגרון והגוף. היום אני קוטרית. היום לא אופטימית. היום לא שמחה, היום לא קלילה, היום לא מקורקעת. היום מעופפת, אפרורית, עייפה.
עייפה. אני צריכה לישון. זה מה שאני צריכה. וזה כל כך עצוב, כי אני ישנה כל הזמן. ויש לי כל כך הרבה לעשות, חוץ מלשבת כאן ולכתוב ולשמוע את רג'ינה מנגנת על פסנתר באופן קסום והרמוני. על אור הירח היא שרה, על שפתיים כחולות. על דברים רחוקים שיש ועל פסנתר. על לב שנשבר. אני מסטולה.
מזכיר לי את הפעם ההיא שהייתי אצל רחל, לקחתי אנטיביוטיקה וחזרתי הביתה איכשהו שלמה. הייתי מעורפלת. פעם הייתי בוכה אצלה הרבה, היום אני רק מחייכת. הכל בסדר. אני מצליחה, אני מוכשרת, אני יודעת. אני נאה ויש לי אופי, אג'נדה וחזון. זה נכון?
רג'ינה אכזבה. עכשיו צריכה לבוא מוזיקה דרמטית, במקום זאת משהו קצבי שלא מתאים. אוטו חונה בחנייה. עכשיו, כשהמחשב ליד החלון שמציץ לחניה אני שומעת הכל. אמא תכף תבוא ואני אשב איתה והיא תחמם אותי. בא לי תה. הפעם הראשונה והאחרונה שהכנתי תה לעצמי כשהייתי לבד, היה לפני חודש כשהייתי חולה לשבוע. זה היה נורא והפסדתי כל כך הרבה חומר. חוץ מזה, שזה היה הרגע בו התחלתי קצת להתדרדר בלימודים, להגיע באיחור, לא להגיע בכלל. לישון במקום ללמוד.
המים נגמרים, הבייגלה אוזל וכך גם הזמן בו אני יכולה להחזיק את עצמי עוד ערה. אני ועוז קראנו בלקסיקון לועזי-עברי את הפירוש ל"זומבי". בלי להסס, הוא פשוט אמר "כמוך". זה היה מעליב. אמרתי לו את זה, והוא צחק. פחדתי לשאול אותו אם הוא היה רציני או לא.
העברתי ל"צוחקים עם". אף אחד לא צוחק עם אלוהים. אף אחד לא כועס על אלוהים. רעש המקלדת מפריע לי לשמוע את מה שהיא מזמרת, אבל זה משהו כזה. אולי זה השיר המועדף עליי באלבום. סוף סוף הורדתי אותו, אחרי שהמיי-ספייס שלה נמאס עליי. השלב הבא הוא לקנות את האלבום. זה היה מרגש.
היום הטור לא התפרסם, עקב בעיות טכניות בעיצוב. יעלה בערב. לא נורא, יש לי סבלנות וגם ככה יצא לי אחד גרוע. בטח כי לא ישנתי מספיק. חבל.
ראיתי שהוא סימן שהוא לא. התעצבתי. עכשיו אני שמחה. זה הוריד אותי לאדמה. זה קירקע אותי. זה טוב. אני עייפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
