ההגיגית

אתמול שמתי פעמיי לעבר מקום אפל בת"א (אלנבי, איזה מקום מזעזע), בחיפוש אחר סדנת האומן של יהודה וישראל.

הייתי עם טולה, ואחרי חצי שעה של סיבובים סחור סחור (והאמת שגם דיי התבלבלנו במספר - אמרתי 53, ובעצם 34..), החלטנו לחזור למקומנו הטבעי - הסנטר (ועגבנייה בפרט) וישבנו לסעוד את ליבנו.

אז מצד אחד היה כיף עם שבטל, אך מגיסא.. רציתי כל כך ללכת לסדנה הזאת. נו טוב. לפחות היה לנו כיף.

אני ישנה צהריים בצורה לא מבוקרת בכלל - 3 שעות ביום! פשוט זוועה. הימים חומקים ממני כמו.. נתקעתי בלי מטאפורה הולמת.

בכל מקרה, אני צריכה ללוות את אחי לכיוון ביתו של אבינו. אין לי כח לזה בכלל, זה אומר שאני צריכה ללבוש חזייה ולהחליף חולצה והדבר היחיד שבא לי עכשיו זה להמשיך לקרא את הספר הזה שלקחתי מהספרייה. קציצות.

בכלל לא רציתי לקחת אותו, אולי כי הוא הזכיר לי את בחור-תלתל-מתבדר-ברוח, הידוע בכינויו - האקס, אבל לא היה ספר אחר טוב לקחת, אז דחפתי אותו לתיק וזהו. להפתעתי זה ספר פשוט טוב! אני ממליצה מאד.

אז זהו, חברים. השעון והילד הקטן דוחקים בי לצאת החוצה.

סי יה