לא לווייתנים.

מול המחשב, עם פנדורה [כמו רדיו באינטרנט] דולקת ברקע. בערך באמצע שיר כלשהו של הדרזדן דולז - 

"אתם יודעים, אמנדה פאלמר ממש טובה. אולי אני אוריד את השיר הזה ואשים אותו בפלייליסט בטלפון."

ואז - 

"לא, בעצם לא."

ומיד אחרי זה - 

"רגע, למה לא? זה אחלה שיר, למה אני לא רוצה אותו בפלייליסט שלי?למה אני מעדיף לשמוע אותו רק פעם בהרבה זמן?"

ובאותו רגע הכל פתאום התבהר. אתם מבינים, ג'וס ווידון הוא גאון טלוויזיוני. באפי זאת סדרה מצויינת, פיירפלי זה אדיר. אבל בחוגים מסויימים כולם מדברים על זה. כולם. כל הזמן, בלי הפסקה. וזה נמאס. אמנדה פאלמר נהדרת. רספוטינה זאת אחת הלהקות הטובות שיצא לי לשמוע. אבל הכל, בשלב מסויים, נמאס. לא יודע בקשר לאנשים אחרים, אבל אני צריך מידה מסויימת של עניין בדברים שאני רואה או שומע. אם אני יכול לצטט פרק של סדרה כלשהי בעל פה, לא משנה כמה הוא טוב אני לא אראה אותו יותר. וסביר להניח שגם את כל שאר הסדרה. אם אני מכיר יצירות של מישהו כל כך טוב שאני יכול לנחש כל אקורד וכל מילה בשיר שאני שומע עשר שניות מראש, אני לא אשמע דברים שלו יותר. אם כל העולם מדבר על משהו, זה הולך להימאס. אם כל החברים שלכם מדברים על משהו, זה כנראה יפסיק לעניין אתכם עוד לפני שתראו את זה.

נכון שכולנו נורא מגניבים ואנטי-היפסטרים. נכון שכולנו "כל כך לא כמו הילדים בני 14 האלה שאוהבים רק להקות לא פופולריות עם מעריץ וחצי", נכון שכולנו "שופטים יצירה לפי האיכות שלה ולא לפי כמה אנשים אוהבים או לא אוהבים אותה", אבל אתם יודעים מה גבירותי ורבותי? להיפסטרים יש נקודה.

אז כן.

אני מודה בפה מלא שמונטי פייתון אדירים. בבקשה אל תראו לי שום דבר שלהם יותר לעולם.