לא לווייתנים.

"כמה זמן אני במקצוע, שישים שנה? כן, שישים שנה. משהו כזה. מאז שאני ילד - ההורים שלי לימדו אותי, ההורים שלהם לימדו אותם. זה מה שאני חי, מה שאני אוכל, מה שאני נושם. למרות האלצהיימר, את זה אני לעולם לא אשכח. יש אנשים שבשבילם זה עבודה. לא, בשבילי זה אמנות. לא סתם אני נחשב אחד מהמובילים בתחום, בעולם. אני טוב במה שאני עושה, ואנשים יודעים את זה. אני גובה תשלום בהתאם, ואנשים מוכנים לשלם אותו. הם יודעים מה הם מקבלים - יצירה איכותית, מקצועית, שהושקעו בה לב ונשמה. למרות המחיר, אני לא עושה את זה בשביל הכסף. אני עושה את זה בשביל האמנות.

כשמשפחת ברגברג שכרה את שירותי ליום ההולדת ה-70 של סבתא ברגברג, ידעתי שאני חייב לעשות משהו יוצא מן הכלל. אחרי הכל, גם אני מתקרב לגיל הזה. תמיד הערכתי את התרומות של המשפחה למוסדות צדקה, את כל הפעילות הפילנטרופית שלהם. משפחת ברגברג ראויה למשהו... למשהו מיוחד. נפגשתי עם כל בני המשפחה, כדי למצוא השראה ליצירה שלי. דיברתי עם כולם, הסתובבתי בבית, ואז - אני לא יודע מאיפה, אבל זה הגיע. פתאום הייתה לי תמונה בראש של איך זה צריך להיראות. נפלה עלי השראה אלוהית וידעתי שזאת, זאת הולכת להיות היצירה הגדולה ביותר שלי.

מיד קראתי לעוזר שלי, נסענו לסדנה והתחלתי לעבוד. בהתחלה זה היה רק סרטוט לא ברור, אבל לאט לאט זה לבש צורה. עבדתי יום ולילה, ועוד יום ועוד לילה, ועוד כמה ועוד כמה. עבדתי כאחוז דיבוק. סיימתי אספקה של שבוע ביומיים. כל הרחוב התמלא בריח של יצירה בהתהוות. שלחתי את העוזר שלי לקנות עוד חומרי גלם, האיכותיים ביותר, הטובים ביותר. לא יכולתי לעשות את זה בעצמי, לא יכולתי לעזוב את היצירה שלי. היא התחילה לקרום עור וגידים. מה שהיה קודם תמונה בראש שלי התחיל להתהוות על שולחן העבודה. הייתי אקסטטי.הראש שלי, הראש שלי היה צלול לגמרי. בפעם הראשונה מזה שנים. הידיים שלי נעו מעצמן, המוח שלי פעל על אוטומט. זה כאילו שליצירה יש חיים משל עצמה, כאילו שהיא רוצה לעבור מהראש שלי למציאות, ואני רק הכלי שבעזרתו היא עושה את זה.

ידעתי שזאת תיהיה היצירה הגדולה ביותר שלי אי פעם. הדבר המופלא ביותר שאי פעם עשיתי. נקודת השיא של שישים שנים בתחום. איבדתי את תחושת הזמן. מה השעה בכלל? עכשיו יום? עכשיו לילה? מה זה משנה? כמה חומרים כבר השקעתי בזה? זה כבר עלה לי יותר ממה שמשפחת ברגברג תשלם לי. מה זה משנה? אנחנו לא מדברים פה על כסף, אנחנו מדברים על הדבר שלמענו חייתי כל חיי. זה, זה מה שעשיתי. זה מה שהתכוננתי אליו כל חיי, בלי לדעת אפילו. זאת הייתה הסיבה שקמתי מהמיטה כל בוקר במשך כל חיי. זאת הייתה הסיבה שהחזקתי מעמד, שנצמדתי לרסיסי השפיות והזיכרון הבודדים שנשארו לי.

כשסיימתי לבסוף, פשוט בהיתי בה. האם אי פעם יצרתי משהו כל כך... כל כך... פשוט בהיתי בה. אני לא יודע כמה זמן. בסוף העוזר שלי נכנס לסדנה, אמר שהוא לא שמע ממני כבר כמה זמן. ראיתי את הפליאה בעיניים שלו. ראיתי את התדהמה, את הקסם שהיצירה שלי משרה עליו. הוא חלק את ההתלהבות שלי, ופשוט בהינו בה. היא הייתה יפיפיה. היא הייתה נצחית.

סיימתי בדיוק בזמן, מסיבת יום ההולדת של סבתא ברגברג הייתה באותו ערב. הצוות שלי ארז את היצירה היטב, והבאנו אותה באופן אישי לאחוזה. הם שמנו אותה על המעמד, והיא הייתה... היא הייתה מדהימה. המסיבה התחילה, האורחים התחילו להגיע. חליפות, שמלות, גברות וג'נטלמנים. משפחת ברגברג הזמינה אותי להישאר, להיות עם היצירה שלי. אנשים התחילו להתאסף סביבי, לשאול אותי עליה. לא, לא. "יוצרים צריכים לשתוק, שהיצירות ידברו". לא, עזבתי את המקום. אני לא אתן פרשנות, אני לא אנהל דיון על האמנות שלי. הם יסתדרו לבד.

למחרת, משפחת ברגברג הזמינה אותי אליהם. הם רצו להודות לי באופן אישי. העוזר שלי הביא אותי לאחוזה, נכנסתי לחדר האירוח, ו... לקח לי רגע להבין מה אני רואה. איפה... איפה היצירה שלי? איפה היא? למה היא, למה היא לא, היא הייתה על המעמד. איפה היא? הייתי מוקף פתאום בפרצופים מבולבלים, מודאגים. למה הם לא אומרים כלום? אני לא רוצה לשבת! לא רוצה להירגע! הנה המעמד, איפה היצירה שלי! למה יש... מה זה? הנחתי את היד על המעמד, הרחתי את החומר שהיה מרוח עליו. זה... אתם... אתם הרסתם אותה?! זה שאריות ממנה! מה עשיתם?! מה עשיתם ליצירה שלי?!! איך... איך העזתם?! אתם לא... אתם... למה...

התעוררתי בבית. זה היה חלום? זה היה חלום! היצירה שלי עדיין שלמה! קראתי לעוזר שלי. קח אותי לשם, אני רוצה לראות אותה. אני רוצה לראות שזה היה רק חלום רע. זה לא היה חלום, הוא אמר. הפחדת אותנו. הם חשבו שהאלצהיימר שלך חזר בשיא הכוח. היית היסטרי. בסוף התעלפת, ולקחתי אותך הביתה.

האלצהיימר שלי חזר? לא, לא, הוא לא חזר. למעשה, עכשיו אני צלול יותר מתמיד. ידעתי מה אני הולך לעשות. הם הרסו את היצירה הגדולה ביותר שלי, הם הרגו את הבייבי שלי - אני אהרוג את שלהם.

ארבעה חודשים, חמישים ושבעה ילדים. אחד אחד. לאט, בזהירות. ידעתי בדיוק מה אני עושה. במשך ארבעה חודשים הייתה לי סיבה חדשה לקום בבוקר, סיבה להיאחז במציאות. הם ניסו לברוח ולהתחבא, אבל בן אדם בגילי יודע דבר או שניים על העולם. אותו עולם שהיצירה הגדולה ביותר שלי כבר לא מאכלסת, אדוני השופט, ושגם אני, אם תשפוט כמו שמצופה ממך, בקרוב לא אאכלס."

"בתיק מספר 549873, המדינה נגד השף מרדכי חשוון, הנאשם נמצא אשם."

רעיון שהיה לי בראש די הרבה זמן.