לא לווייתנים.

"הילדים לא יודעים כלום. הם מנותקים לגמרי מהעולם. ככה זה פועל.

הילדים יודעים רק מה שההורים שלהם אומרים להם, כל העולם שלהם מורכב ממה שההורים מכניסים דרך החריץ בדלת. הם אפילו לא יודעים מי ההורים שלהם. הם לא באמת מדברים איתם. כשהורה רוצה משהו מהילד הוא פשוט לוקח את זה, אבל כשהילד צריך משהו הוא יכול רק לצעוק לחלל האוויר. לצעוק, להתחנן, לקוות שמישהו מחוץ לחדר שומע אותו ומוכן לתת לו את מבוקשו. הרבה פעמים ההורים לא מקשיבים לילדים שלהם בכלל, לא טורחים להקדיש תשומת לב ולשמוע את מה שהם צועקים. גם כשהם כן, הרבה בוחרים לא לעשות כלום. חלקם לא יכולים, אבל ברוב המקרים הם פשוט לא רוצים. והילד לא יכול לדעת אם מישהו באמת נמצא שם, אם מישהו באמת מקשיב לו ומוכן לעזור. הדבר היחיד שהוא יכול לעשות זה להכריז על כל אירוע שקורה לו, לצעוק בכל פעם שהוא רעב או צמא או חולה, ולהתפלל שמישהו שומע אותו.

כמובן, הילד לא יכול לדעת מי עוד שומע אותו."

"זה נוראי."

"זה נוראי, אבל ככה זה פועל."

"למה הילדים לא יודעים מי ההורים שלהם?"

"כי ההורים לא אומרים להם את זה. אלה שחושפים את עצמם בפני הילדים שלהם הם נדירים מאוד, והם לוקחים על עצמם סיכון עצום. כשהילדים מתים הם אמורים לעבור הלאה, כמו כל אחד אחר. לעזוב את העולם שלנו וללכת לעולם הבא. אבל אם הילדים מכירים את ההורים שלהם, הם לא תמיד עוברים הלאה. הם יכולים להיצמד להורים שלהם אחרי שהם מתים, להישאר פה. זה קורה בעיקר כשהם מתים בנסיבות אלימות. כשזה קורה הם לא יודעים שהם מתים, הם לא מבינים מה קרה. הם רודפים את ההורים שלהם, מתחננים שיטפלו בהם וידאגו להם. ואין שום דבר שההורים יכולים לעשות, שום דרך להביא את הילדים למנוחה. אף אחד לא יכול לעזור להם, לא לילדים ולא להורים. ההורים נאלצים להמשיך בחייהם, עד כמה שהם יכולים.

ואתה יודע מה? לא כולם יכולים. כל הרדיפות האלה, כל הילדים הלא-מתים שזועקים לתשומת לב - יש הורים שזה מוציא אותם מדעתם, והם מתאבדים. אבל זה לא עוזר להם, הם לא זוכים לנוח על משכבם בשלום. הנפש שלהם כבר הייתה מצולקת, והאלימות והטראומה שבהתאבדות מנפצות אותה עוד יותר. בדיוק כמו הילדים שלהם הם לא עוברים הלאה אחרי המוות. הם נשארים פה, רוחות רפאים אומללות שרודפות את הדברים שהן מכירות - הילדים שלהן. ואלה בתורם רודפים אותן. זה מעגל נצחי שממנו אף אחד לא מסוגל לצאת."

"אף אחד לא מת בשיבה טובה?"

"תחליט אתה אם לקרוא לזה 'טובה'. אף אחד פה לא מת מזקנה, כל עוד מישהו אחר זוכר אותו. אבל עם הזמן, האנשים שזוכרים אותך הולכים ומתמעטים. אתה הופך לאט לאט לזקן ערירי, יושב  על כיסא הנדנדה שלך בבית, כבר שבוע לא היית בחוץ, לא ראית אף אחד. אתה לא יודע מי מהחברים שלך עוד חי, אתה לא יודע מי מהם עוד זוכר אותך. אתה אפילו לא יודע כמה מהם כבר שכחת. ואז אתה מודע פתאום לנוכחות מאחוריך. הוא לא מציג את עצמו, אבל אתה יודע מי זה. אתה יודע מה זה אומר. הוא פה בגלל שאף אחד לא זוכר אותך יותר. אף אחד לא צריך אותך. העולם וויתר עליך, והוא פה כדי לאסוף את האשפה. אתה יודע מה הולך לקרות עכשיו. הוא נותן לך הזדמנות לכמה סידורים אחרונים, להאכיל את החתול, לקפל את העיתון. אתה לא יכול למשוך את הזמן. כשאתה מסיים, הוא לוקח אותך."

"ופה זה נגמר?"

"ופה זה נגמר."

זה היה תיאור מדוייק של תכנות מונחה עצמים. מי היה מאמין שזה יכול להיות כזה טרגי.