לא לווייתנים.

"אני מתגעגע לימים ההם. לימים העתיקים, לפני כל האייפונים והטוויטרים. לפני גוגל ו-ויקיפדיה. לפני שהיה אינטרנט, כשעוד לא היו מחשבים. כשאף אחד אפילו לא דמיין טלוויזיה בצבעים, כשאף אחד לא ידע מה זה אנרגיה גרעינית. לפני שהתחילו לקרוא ל-1917 מלחמת העולם הראשונה. לפני המהפכה התעשייתית. לפני אבק השריפה. לפני הרנסאנס.

בדיוק כך עלמתי, אני מדבר על ימי הביניים. אלה היו ימים. את יודעת מה היה לי אז? הכל. כל מה שרציתי. גרתי בטירה הגדולה ביותר, על ההר הגבוה ביותר. כל מה שראיתי היה תחת מרותי, חשש מנחת זרועי. לא הייתי סתם נַבַל. הייתי הארכי-נבל הגדול ביותר שהעולם ידע מעודו. מי שהעז לבטא את שמי עשה זאת בלחישה מלאת אימה. לרשעותי לא היה קץ. משרתי היו נאמנים עד טיפת הדם האחרונה, הם ידעו מה יקרה להם ולמשפחתם במידה וימרו את פי. הטבחים עבדו יום וליל כדי להכין לי ארוחות ערבות לחך, הם ידעו שהם לא אהיה מרוצה הם יהיו הארוחה הבאה. החיילים יצאו בשמחה ובצהלה לקרב, הם ידעו שזוועות הקרב הנוראיות ביותר הן כטיול בגינת כלניות בהשוואה למה שאעשה להם אם אחד מהם יסתכל עלי לא נכון. הסוסים לא רקעו ולא צנפו כשהתקרבתי, הם ידעו מה קורה למי שמטריד את שלוותי. כל נפש חיה שהנחתי עליה את עיני הייתה נתונה למרותי, לגחמותי הקטנות ביותר. כולם ידעו את שמי. כולם ידעו מי עומד מאחורי השם הזה. הייתי השליט הבלתי מעורער של כל מה שראיתי.

והייתה לי כל כוונה שהמצב ישאר כך, כששתיתי ממעיין חיי הנצח. כמובן שלאחר מכן עשיתי במעיין את צרכי והרגתי כל נפש חיה שידעה על קיומו. אחרי הכל, עלמתי, ארכי-נבל או לא ארכי-נבל? מתנת חיי הנצח היא שלי בלבד, שלטון הרוע הבלתי-מעורער לא יפול לעולם. ממלכת הרשע שלי היא נצחית.

ואכן עם הזמן, העולם השתנה. אימפריות קמו ואימפריות נפלו. מלכים עלו לכס השלטון והורדו ממנו בכוח. כובשים, דיקטטורים, מלחמות - זוועות נפלאות שרק חיזקו אותי. הממלכה שלי נשארה יציבה בעולם המשתנה. שום דבר לא יפיל אותה. לא הגמד המגלומני ביותר, לא הדיקטטור המשופם ביותר. כל ההמצאות החדשות האלה - כרכרות שמושכות את עצמן, מכונות מעופפות, מתקני הרס שנופלים מהשמיים - אף אחד מהן לא עירערה את שלטוני ולו במעט. להיפך, כל התקדמות רתמתי לטובתי. כל המצאה הפכתי לכלי חדש לשלח באויבי ומתנגדי. שום דבר שהאנושות עשתה לא עצר בעדי, אפילו לא האט אותי. שמי נהגה באימה בקרב מנהיגי העולם.

אך לפני כ-30 שנים משהו השתנה. נבצר ממני לדעת מה היה הדבר.

המשרתים שלי החלו להתנהג באופן מוזר במקצת. דאגתי שיחתכו להם ולמשפחותיהם את הידיים והרגליים ויזרקו אותם לחפיר שורץ-התנינים שמסביב לטירה. אבל גם המשרתים החדשים לא היו כמו כל הקודמים להם. מבט האימה הצרופה שהיה להם כשהיו איתי באותו החדר לווה בעוויתות של שרירי הפה. לעיתים יכולתי לראות איך הלסת שלהם זזה כדי לנשוך את הלשון. במקרים הבודדים שהעזו לפנות אלי, הם התעכבו שבריר שניה אחרי כל תארי הכבוד, לפני שאמרו את שם משפחתי. חקרתי אותם במרתף העינויים, אך אף אחד לא הבהיר את הסיבה לכך. ציוויתי לחתוך אותם ואת משפחותיהם לפרוסות דקות, כמו שחותכים כיכר לחם, בעודם קשורים לשולחן שהותאם במיוחד למטרה זו.

תופעות דומות המשיכו לקרות גם עם המשרתים הבאים, ואלה שאחריהם, ואלה שאחריהם. לפעמים שמעתי הדים קלושים של גיחוכים מעבר לדלת, כשאחד מהם עמד להיכנס. לעיתים הייתי שומע הדי צחוק ממגורי המשרתים, לאחר שהייתי מושך בחבל שמצלצל בפעמון שמזעיק אותם אלי. הם התחילו להתמהמה, הבעת האימה הצרופה שלהם התחלפה לאט לאט להבעה... אחרת. לאורך שלושים השנים האחרונות הנאמנות שלהם, שבוססה על טרור ואימה, דעכה. לא הקלתי את היחס אליהם, המשכתי להרוג ולהחליף כל משרת שעשה את השגיאה הקלה ביותר. אבל זה נראה כאילו שכל משרת חדש ירא ממני פחות ופחות.

המצב בצבא האופל שלי לא היה יותר טוב. החיילים כבר לא הקפידו על עמידת הדום. לעיתים כשעברתי בין השורות הייתי שומע גיחוכים, כל פעם מאיזור שלא הסתכלתי עליו. כשהגנרל הכריז על בואי וקרא את שמי יכולתי להישבע שכל החיילים נושכים את לשונם ומנסים לא לחייך. וכמו עם המשרתים, כל מחזור חיילים חדש פחד ממני פחות ופחות.

ברור לך, עלמתי, שאי אפשר לנהל אימפריית רשע ככה. לא כשהמשרתים לוקחים לעצמם שעה ויותר בשביל להביא לי גלובוס על מנת שאוכל לתכנן מה לכבוש היום, לא כשהצבא נע בעצלתיים וחיילים מגחכים כשהם עונים לי "כן המפקד" ומוסיפים את שמי ותארי הכבוד. ואכן, מהר מאוד האימפריה האפלה שלי התפרקה. הצבא שלי הפסיד בקרבות, או בחר שלא להילחם. המשרתים לא טרחו לעדכן אותי לגבי חדשות משמעותיות. הכלכלנים שלי לא עשו כלום כשהאוצר התרוקן. בסופו של דבר לא נשאר לי כלום - לא חיילים, לא משרתים, לא כסף, לא עוצמה. ואז הגעתי לכאן."

"אוקיי, אז בניסיון קודם אני כותבת ניהול ומכירות... טוב, אני מודה לך על המידע אדוני, יש לי את כל הפרטים שאני צריכה. פקיד משרד התעסוקה יצור איתך קשר בהקדם."

"השירות שלך מתקבל על הדעת, עלמתי. ערב טוב ולהתראות."

"להתר... רגע רגע! שחכתי למלא פה משהו בטופס. איך קוראים לך שוב?"

"ולדימיר ארקטורוס גיילורד."

כן.