עכשיו טוב, עכשיו טוב.

באמת היה נהדר בים, כל כך נהנתי.

הבריזה, לרוץ על החוף, ללכת לטיל עם יערה ולחפש את חן, ללכת לטיל עם יעל.

לשחק את משחק האונס על החוף. טאם טאם טאם טאם.

להיות עם חברים, לשיר שירים.

להשאב לתוך הים, לבנות קומפלקס מנהרות רציני ולגלות את כישרון החפירה שלי.

היה כל כך כיף,

מרגיע, משחרר.

באמת שנהנתי.

נעם! מזל טוב היומולדת שלך בים הייתה באמת אדירה.

"אוהבים נקניקיות?! גם נעם לא.

תבחרו בה!"

מחקתי את הפוסט הקודם, הוא השאיר אווירה לא רגועה בבלוג ועכשיו אני רגוע. שאנטי באנטי. אבל אני תמיד אשאר עצבני וצועק.

כי בכל זאת אני איתי.

חברים שלי,

אני כל כך מעריך אתכם.

היה פשוט מושלם איתכם.

יערה, נעמי, יעל, שירן, ליאת, עידן ,נתן, נעם, נטע, ליאור, חן מי שנשכח לו..

היה פשוט אדירר.

אוהב, אתכם.

איתי.

לזכר,

לזכר רוז. הילדה התמימה עם העינים התכולות.

עם הפנים העצובות.

עם המזל הרע.

עם המצוקה הנפשית.

עם חוסר האהבה.

הלואי שההינו חיים בעולם יותר טוב,

יותר שקט

ללא רוע

הלוואי.

הלוואי שהיא מסתכלת לה מלמעלה וצופה במדינה האוהבת והבוכה עלייה.

מאיפה הרוע?

מאיפה הרוע הזה מגיע לעולם?

מאיפה הרוע להשליך ילדה קטנה ויפה במזוודה לירקון?

מאיפה?

אני מקווה שעונשו של הרוצח הזה, יהיה הנורא מכל.

רוז יקירה שלי,

אני לא יכול לתאר את התחושה שבה שמעתי ששאת לא איתנו עוד. ההיתי עשה הכל. עוצר הכל. רק אם ההיתי יודע,  ההיתי לוקח אותה ממחזה האיימים הזה.

לא נותר לי אלא לסיים את הפוסט בסליחה. סליה רוז שלא שמענו אותך זועקת. סליחה שעלינו על זה כל כך לאט. סליחה.

לא יכולתי לשים כאן תמונה,

זה כואב לי מידי,

אוהב,

איתי.