לזכר,

לזכר רוז. הילדה התמימה עם העינים התכולות.

עם הפנים העצובות.

עם המזל הרע.

עם המצוקה הנפשית.

עם חוסר האהבה.

הלואי שההינו חיים בעולם יותר טוב,

יותר שקט

ללא רוע

הלוואי.

הלוואי שהיא מסתכלת לה מלמעלה וצופה במדינה האוהבת והבוכה עלייה.

מאיפה הרוע?

מאיפה הרוע הזה מגיע לעולם?

מאיפה הרוע להשליך ילדה קטנה ויפה במזוודה לירקון?

מאיפה?

אני מקווה שעונשו של הרוצח הזה, יהיה הנורא מכל.

רוז יקירה שלי,

אני לא יכול לתאר את התחושה שבה שמעתי ששאת לא איתנו עוד. ההיתי עשה הכל. עוצר הכל. רק אם ההיתי יודע,  ההיתי לוקח אותה ממחזה האיימים הזה.

לא נותר לי אלא לסיים את הפוסט בסליחה. סליה רוז שלא שמענו אותך זועקת. סליחה שעלינו על זה כל כך לאט. סליחה.

לא יכולתי לשים כאן תמונה,

זה כואב לי מידי,

אוהב,

איתי.