החיים זה אלפי דילמות רצופות שרוקמות לנו חיים שלמים אם נבחר כך יהיה כך ואם כך יהיה כך.

העיפות הורגת אותי ומוציאה אותי מדעתי מוטשת מלהתעסק עם דברים שמוציאים ממני אנרגיה מיותרת שאני כל כך צרכה אותה עכשיו. אני כבר התבגרתי אבל הרבה בגילי לא.

"חברים מוותרים, חברים מתפשרים, חברים בונים את הגשר בלב האוקינוס העמוק ביותר.
אך אף חבר לא צריך לוותר על עצמו,
ואף חבר לא אמור לבקשך לעשות כן."

לוותר על עצמו זה גם אומר על הכבוד שלו? אני אחת שהכבוד לא משחק כל כך אני עושה מה שנראה לי לנכון ובפני חלק מהאנשים זה נראה כהורדת ערך הכבוד העצמי השאלה זה מה הגבול? מתי מפסקים לנסות לוותר ולגשר בלב האוקיינוס, מתי מבינים שזהו כאן זה הסוף ושכנראה דברים משתנים.

"אין שני אנשים בעולם - אשר השקפותיהם בנוגע לעולם זהות,
ולא תמיד ימצאו שני אנשים את נקודת המחלוקת הקיימת,
חברות נמדדת עם היכולת והרצון להתמודד עם הצורך בישוב המחלוקת,
לא כל מי שפוגע הוא אויב, כשם שלא כל מי שנושא חיוך הוא חבר,
במקום שבו אלה שלא אכפת להם... פשוט נעלמים לאיטם."

אם אכן חברות נמדדת על הרצון לישב מחלוקות אז זה אומר שיש כאן חברות אולי אמיתית אבל מה עושים כשזה חד צדדי כשצד אחד הוא תמיד הנפגע והשני תמיד נחשב לפוגע למרות שגם הוא נפגע?

אם אלו שלא איכפת להם נעלמים אז זה אומר שלך כן איכפת? מה אני אמורה לעשות לוותר על עצמי וללכת אם האני מאמין שלי או להפסיק לנסות להבין ולגשר ולראות את האמת שכל כך קשה להבין? מתי תבחרי להתבגר ולנסות לא להיפגע, לדבר?

כבר נגמר הכוח לנסות להבין
 הציטוטים מהבלוג הזה:http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=399857&blogcode=10611947