לא כתבתי כמעט חודש. ועכשיו אני חוזרת לכתוב פה.
זה לא שלא כתבתי כי לא היה לי מה לכתוב, פשוט לא היה לי זמן לכתוב.
עכשיו אני רשמית סיימתי עם כל הבגרויות, עם המסיבת סיום ועם הנשף.
והכל היה מזוויע.
אמנם זה לא אופטימי במיוחד, אבל כרגע גם אני לא אופטימית.
אני מרגישה שכל העולם שלי מתרסק לאט לאט.
אני פשוט עצובה כל הזמן.
טוב, אני אתחיל לאט לאט עם הכל... לסדר קצת את הראש...
סיימתי את שלושת המוסקטירים. היה דווקא סביר, נחמד. אבל לא מתתי על זה.
עכשיו אני קוראת את lullaby של צ'אק פלאניוק. ספר ממש טוב. למרות שפייט קלאב יותר טוב. חחחח אבל אהבתי את זה, זה כזה אפל ומסתורי ויש בזה כישופים.
בכל אופן, הבגרויות עברו בסדר, חוץ ממתמטיקה. פישלתי במועד א' ופישלתי במועד ב'.
ובמועד ב' היה לי בהתחלה את הבוחן שנותן להעתיק. ושתי שניות בערך לפני שהמבחן התחיל הוא הלך והלך עליי.
קיצר, היה פשוט מזעזע.
פתרתי אולי תרגיל וחצי בסדר.
אני פשוט מטומטמת...
זה מעצבן כי הלך לי מעולה כל השנה ועכשיו הלך לי מזעזע בשניהם.
בכל אופן, אי אפשר לדעת עד שמקבלים את הציונים בטח גם בכל השאר עשיתי טעויות ממש ממש מפגרות.
והממוצע בגרויות שלי יהיה איזה 70.
כי תכלס, כי אפשר ללמוד נורמלי כשכל יומיים בממוצע יש בגרות או מגן.
וככה זה היה אצלי.
מסיבת סיום, לא מאמינה שזה נגמר.
המסיבה דווקא הייתה חרא, ואני מצטיינת כיתה. כלומר יש לי ממוצע 90+. כמובן שכמו תמיד גם בדברים הטובים אני גרועה עם ממוצע מדויק של 90.
הלכתי באמצע מהמסיבה. היא הייתה ממש ממש גרועה. משעשעמת. לא היה לי כוח לזה. במיוחד שלא מצאתי מקום והייתי צריכה לעמוד ואז התחיל לכאוב לי הגב.
אפילו במסיבת סיום לא האמנתי שזה נגמר... ואמרתי לעצמי שזה לא נגמר. כי עוד לא היה נשף וכל הבגרויות עוד לא נגמרו.
יומיים אחרי זה היה את הנשף.
כמובן שזה היה מזעזע ואני צדקתי כשאמרתי שלא היה צריך ללכת לזה.
המקום היה פתוח, היה חם. הייתה כזאת לחותתתת....
הייתה רחבת ריקודים קטנה ומזעזעת.
כמובן שאני לא רקדתי, במיוחד לא לצלילי המוזיקה הזאת.
העיקר כשולריה וקטיה ניסו לשכנע אותי לבוא הן אמרו לי שאני מילא אהיה איתן, עם חברות כל הערב אפילו שאמרתי שאני לא רוקדת. רק שהן כל הערב רקדו, ואני נשארתי לבד... והרגשתי כמו תמיד לא קשורה. וגם כשחברות שלי היו איתי הרגשתי שהן מנסות לנפנף אותי.
אולי הפכתי לאדם כזה, שלאנשים נמאס ממנו. אני לא יודעת.
אני מרגישה שאני מתרחקת מכולם.
אני מרגישה שעוד מעט אני לא אראה אף אחד, וגם ככה זה לא יעניין אף אחד.
למרות שאני אתגעגע לכולם.
וזה נורא מעציב אותי.
מעציב אותי לחשוב שזה הכל נגמר.
המקום שבו החיים שלי בעצם התחילו.
אני מרגישה שכולם חוץ ממני יודעים מה הם הולכים לעשות בחיים, או שלפחות יש להם כיוון כלשהו חוץ ממני. לפחות לשנים הקרובות.
אני לא יודעת אם זה שחברים שלי לא נפגשים, או שפשוט לא מזמינים אותי כשכן נפגשים.
אבל לאט לאט, אני מרגישה שכבר אין לי חברים.
שכולם נטשו.
אני מרגישה שהאנשים שהיו איתי 3 שנים בעצם הם החברים היחידים שהכרתי כל החיים שלי. כי עד התיכון הייתה לי חברה אחת בערך, ועכשיו אני לא אראה אותם יותר בחיים, לא אפגש איתם, ולהם זה לא משנה. כי גם ככה אף אחד לא אוהב אותי.
וזה מעצבן שיש לי את הרגשות האלה, ואם אני מספרת את זה למישהו אז ישר יורדים עליי, ואומרים שזה סתם בשביל צומי. ואז אני מרגישה שאני לא יכולה לספר שום דבר לאף אחד.
אני לא רוצה שכולם יתפרקו.
ואני לא הרגשתי שהכל נגמר הבגרות מועד ב' במתמטיקה.
והיום עוד 6 שעות בערך.
הראשונים שבחברים שלי מתגייסים. ואני אתגעגע.
ולאט לאט, עוד כמה חודשים אני אשאר לבד.
ולכולם יהיו חיים חדשים.
ולי אין אפילו מושג קל שבקלים מה לעשות. איך להמשיך את החיים מכאן.
ההורים שלי רוצים לנסוע לחו"ל, הם רוצים לעבור לארץ אחרת. ואני לא יודעת אם אני רוצה.
אני שונאת את המדינה הזאת. פשוט מתעבת את המזג אוויר, ואת האווירה ואת התוכנית הלימודית.
אבל, למרות הכל, החברים שלי פה, והחבר שלי פה.
ואני לא יודעת מה לעשות. גם ככה אני לא אראה אותם עוד כמה חודשים וגם ככה את החבר שלי אני אראה פעם בשבועיים במשך 3 שנים. זה באמת משהו ששווה להשאר בשבילו? אני לא יודעת. בכל אופן, זה כואב מדי לעזוב את זה.
כל לילה בערך אני הולכת לישון ואני בוכה, לפעמים קצת לפעמים הרבה. ואני מבינה שהכל נגמר. שזה לא יחזור להיות כמו פעם.
שזה לא עוד חודש גדול שאני אחזור ממנו ב-1 בספטמבר ואקטר על כמה שהיה קצר, והייתי רוצה שהחופש יימשך.
הפעם זה כבר לא חופש. וזה לא יגמר.
אני מרגישה שאני לא קשורה לחברים שלי.
לא משנה עם מי אני יוצאת. אני מרגישה שדוחקים אותי הצידה...
כאילו שאני לא צריכה להיות שם.
אם מספרים סיפורים בחברה "אתם זוכרים כש..." אז אני קולטת שאני אף פעם לא זוכרת. אני לא הייתי בסיפורים האלה.
איך אני יכולה לקרוא לאנשים האלה חברים שלי אם הם בקושי מזמינים אותי לצאת איתם?
אולי אני פשוט אדם רע ואני לא מודעת לכך.
אולי אני פשוט כזה אדם רע שאף אחד לא רוצה להסתובב איתי. אולי בגלל זה אף פעם לא היו לי חברים. ועכשיו לקח להם פשוט זמן לקלוט כמה שאני אדם מגעיל, ורע ושלא רצוי להיות בחברתי.
אני לא מאשימה אותם. אם הייתי מישהו אחר גם אני לא הייתי רוצה להיות בחברתי.
אני צריכה להשיג עבודה.
ואני לא רוצה. אני רוצה חופש. כמו שנה שעברה. לצאת עם חברים כל ערב.
ועכשיו כבר לא יהיה לי את זה.
כי לא יהיו לי חברים.
ואני אשאר לבד בבית כל ערב.
אני אקום בבוקר, אשמור על אח שלי, אקרא ספר. ואראה טלויזיה עד שאני אלך לישון.
וזה די נורא מעציב אותי.
אני כל פעם מרגישה שלא מקשיבים לי.
כאילו אני שם, אני אומרת משהו ומתעלמים ממני...
אולי זה סתם הרגשות, אולי זה אמיתי.
אבל הכאב לא נעלם.
למה שבאמת שמישהו ירצה לסבול אותי? אפילו חבר שלי לא מוכן כבר לסבול אותי...
הייתי אומרת להתראות עד הפוסט הבא, אבל אני לא בטוחה שיהיה פוסט הבא...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
.†.Angel Of Death.†.
