מאז שכתבתי פה.. יוצא שאני כותבת בתקופות מעבר כאלה... או ששקט מדי, או רועש.. אף פעם לא סתם. חילופי העונות האלה, אתמול הייתה רוח קרירה שצמררה, נזכרתי בעבר. לא זכרון של נוסטלגיה שמעלה רגשות, זכרון כזה שקצת מוחק את המציאות היומית ומחזיר אותי לנקודות האלה שהייתי עם עצמי קצת, צמונתקת מהבלאגן. כמעט חצי שנה לא כתבתי פה, זה המון. מה עבר עלי? עוד יותר הרבה. נפלתי נשברתי התרפתי נשרטתי בעטתי הכרחתי להמשיך אחזתי בכל מה שהיה נלחמתי בעצמי, הכרתי התחברתי התעליתי על עצמי גדלתי למדתי כל כך הרבה, חוויתי... ביקשתי סליחה ותודה והערכתי ואהבתי. התחזקתי בכיתי המון וואו כמה בכיתי, רבתי כעסתי התמוטתי קמתי נעמדתי לימדתי תמכתי אהבו אותי. המלחמה שהייתה בדרום הייתה תקופת סוויץ' שאמרתי וואלה, להמשיך לא לוותר. אנשים עזבו, אנשים באו... השאירו אצלי סימניות בלב, מקווה שאני גם שם אצלם... למדתי להכיר את עצמי קצת יותר, להבין שלא הכל מתאים לי, אבל הכי לא מתאים לי לותר. אז לא ויתרתי. על ההוא ששבר לי את הלב התגברתי. הוא פשוט לא שווה בעיני לכלום, שום רגש לא עולה גם הדברים הטובים שזכרתי ממנו הפכו לנייטרלים.. גדלתי בכל כך הרבה מובנים, אם להסתכל עלי לפני שנה, פשוט לא הייתי מאמינה שאני אוכל לעמוד ככה מול מכשולים ולהיות הכי שלמה עם מה שאני עושה. זה הכי חשוב, להיות שלמה ולדעת שגם מחר וגם כשאני ישנה וגם עוד חודש עוד שנה, אני לא אצטער כי הלכתי לפי האמונה שלי ולא של אף אחד אחר. וזה עובד בינתיים. אין לי איך לסכם תקופה כל כך ארוכה, אני רק יודעת שאין לה תחליף. מה שלא הצלחתי ללמוד זה איך לתת לאנשים ללכת, לצאת לי מהחיים. קשה לי כל כך להפרד מאנשים אהובים, אף פעם לא ידעתי להגיד שלום יפה. בינתיים אני מנסה להמשיך לגדול, התנסיתי הרבה, וקצת שכחתי מעצמי.. איך זה להיות לבד, לכתוב משהו, לקרוא ספר..בצבא כל היום אני עם אנשים, בתוך כל הדרמות.. עדין חסר הרבה, כמובן דבר ראשון קופצת המילה אהבה, אבל וואלה מתי אהבה לא חסרה? הכי חשוב לאהוב את עצמך ואז באמת כולם יתאהבו, וזה מה שהכי קשה לי.הייתי רוצה מצד אחד שמישהו יעזור לי בזה, באהבה שלו, מצד שני כל כך מפחדת מזה, שברו לי את הלב ריסקו אותו, ועוד בן אדם שלא שווה אפילו להזכר בו. מפחדת להרגיש ולאבד את הראש כי זה בלתי נמנע אצלי... אולי עדיף ככה... לבנות את עצמי ככה, שאוכל לעמוד על הרגליים בשביל שאוכל גם לתת ללב שלי לרחף.
הבנתי שקשה לי להרגיש שייכת במקום, לא כי קשה לי להתחבר, אלא כי אני לא רוצה להתחבר. מפחדת להקשר כי בסוף תמיד כולם עוזבים ואני נשארת אחרונה עם המפתח שצריך לנעול את החלק שם בחיים. קשה לי להשתייך ולהגיד "וואלה מצאתי את המקום שלי" כי אז אני אהיה חייבת למקום הזה פי מאה כי הרי הוא "שלי" ושם אין פשרות והנחות, צריך לתת הכל למה שהוא "שלי"... ככה אני ואני אצטרך לעבוד על זה עוד, בשביל להבדיל בין מקום שהוא לא טוב לי ובין מקום שאני צריכה לראות את הטוב בו. עוד כמה מטרות זה לא לריב עם הממונים עלי, למצוא עמק שווה, ללמוד להסתדר עם דברים שלא אני קובעת, ללמוד להסתדר עם אנשים שאני לא אוהבת. לא לפחד לתת אבל בתנאי שאני לא מאבדת. תמיד אומרים לי שלא מצליחים להגיע אלי כי אני לא נותנת להם, קשה לי כי זה פשוט לשים את עצמי על מגש ולהגיד טוב תעשו מה שבא לכם, תחתכו, תטגנו, תתבלנו.. מה שבא לכם. לא.עדיף ככה נראה לי עד שאלמד להתמודד עם אהבה ודאגה של אחרים, גם אם לפעמים זה רק כי הם צריכים, או בשביל הנימוסים. לא לדחות "צביעות" אם היא באה לטובתי, לא תמיד הכל חייב להיות בעל "צדק"... קשה לקבל את זה.
עברתי שנה בצבא, נשארה לי עוד שנה ואם בראשונה עברתי כל כך הרבה מעניין מה יהיה בשניה.. מקווה לטוב, מקווה לטוב מאוד, מקווה למצויין. רק לא לשים לעצמי רגליים כמו שאני רגילה והכל יהיה בסדר אני חושבת. אפילו בסדר גמור. :) המשך יבוא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
kinder surprise
