שבעת מדורי גיהנום

לא האמנתי כששמעתי,

ובהתחלה עוד התלוצצתי, ולא בכוונה לפגוע - בכוונה להדחיק.

בכוונה לשכוח.

ואחרי שעה זה התעכל, וכל המחשבות עולות בראש.

ולהסתכל על התמונות, להריץ בראש את הזכרונות שיש לנו ביחד,

לעבור על ההיסטוריית הודעות במסנג'ר, לקרוא שוב איזה מטומטם הייתי כשהצעתי לך לבוא לטיול עם המשפחה שלי למרות שהכרתי אותך אז בדיוק חודש.

וזה כואב לי לדעת שסבלת ולא ידעתי. זה עדיין לא נקלט.

לדבר עלייך בלשון עבר נראה לי כל כך מוזר, ולא נכון.

התקשרתי אלייך אתמול שבע פעמים, אולי יותר. חיכיתי לירדן ולא היה מה לעשות,

אז רק התקשרתי למספר שלך שוב ושוב עד שתעני.

לא האמנתי שתלית את עצמך, לא האמנתי שוויתרת על החיים.

היית ותישארי בעיניי - ילדה מלאת חיוכים.

ילדה מהפכנית, חכמה, מדהימה.

אחת מהאנשים שאהבתי לדבר איתם יותר מהכל.

ופתאום, אחרי שהקשר התנתק לחודש,

את כבר לא כאן. איתנו.

את החיוכים שלך אני זוכר, את הצחוק שלך,

את הרצינות שבדברים שלך כשהיה נחוץ.

אני מקווה ששם למעלה יהיה לך יותר טוב.

"ושואל אם ראו אותך, ואף אחד כבר לא ראה,

ומחפש תירוץ לדבר עלייך."

אני כותב את המכתב הזה [שהוא גם פוסט]

בידיעה שלא יישאר שום דבר מאחור,

שגם שעברת הלאה, את לא תזכי לשכב בשקט. [עדיין לא.]

מיתר שרף ז"ל, יהיה זכרה ברוך.

שני.