מסעותיה של תמר בארץ הקודש.

החלטתי שהדרך הטובה ביותר להעביר את השוק שהונחת עליי, תהיה תנומה קלה. לשכוח מהצרה שהנחתתי על עצמי רק בגלל שהלכתי שבי אחרי יופייה של מיקה. נכנסתי למיטה, גופי כאב והיה מלא בחבורות מהשינה שלי ברחוב. לא ידעתי מה העדפתי, אם את חיי עכשיו, כלוא בחדר בלי תעסוקה, או את הצנינות אך הרעב שברחוב.

כיסיתי את גופי בשמיכה הקלילה והנחתי את ראשי על הכרית הרכה, שהיו לבנים כשלג, ונפלתי לתוך שינה עמוקה.

התעוררתי מכבאי בטן חזקים, ותהיתי, אולי ישנתי המון שעות ונפל עליי רעב. מיד מתוך החור הקטן שבקיר יצאו הידיים המכאניות עם מגש מלא בכל-טוב. ברגע שיצאו, לא ידעתי מה חשבתי לעצמי. ראיתי שחור בעיניים, ובלי לשים לב או להבין מה אני עושה, תפסתי את אחת הידיים. הרגשתי שהיא מפעילה לחץ ומפרכסת בתוך ידי, אך לא ויתרתי. לא הבנתי בדיוק למה אני עושה את זה, או מה יצא לי מזה, אבל התכופפתי מהר והבטתי דרך החור. מהצד השני ראיתי עוד זוג ידיים, ליד חור סגור נוסף.  יש עוד אנשים במקום הזה, חשבתי. וידעתי שהמטרה שלי היא למצוא דרך לתקשר איתם. בעודי יושב וחושב מה אוכל לעשות, היד המכאנית עוד נשארה לפרכס בידי. הלחץ שהפעילה גבר כל מספר שניות, ואני הפעלתי עליה לחץ בחזרה. קיוויתי שאולי האיש, או האישה שגרים בצד השני ירגישו תחושת רעב גם הם, והחור יפתח. או שאולי סתם חשבתי. לא באמת ידעתי, הייתי שקוע בתור עצמי. הכוח שהפעלתי על היד הפך לכל כך חזק בלי שהרגשתי, עד כדי שהתחלתי להכאיב לעצמי. ולפני שהספקתי להוציא מילה, היד המכאנית נשברה בין אצבעותיי. הרגשתי שמשהו רע עומד לקרות, וחששותיי לא היו שונות מן המציאות. המראה הגדולה שעמדה על הקיר בחדר זזה, ומאחוריה עמד כיסא. הרגשתי כאילו יד אוחזת בליבי ומושכת אותי לתוך החדר. ניסיתי להתנגד, אך לא יכולתי. התיישבתי על הכיסא, והדלת נסגרה מאחורי. אל גופי התחילו להגיע זרמים חשמליים, שהתגברו מרגע לרגע. ההרגשה היתה נוראית. הם הפכו לחזקים עד כהות-חושים, ואיבדתי את הכרתי.

כשפקחתי את עיני, דקות, או שעות או ימים מאוחר יותר, הייתי שוב על המיטה. ניסיתי להתרומם, אך גופי רעד וכאב. האוכל שהיה זכור לפי מלפני האירוע שעבר עליי עוד היה חם, בצורה מפתיעה ואף מבהילה, כמו כל דבר אחר שעבר עליי מאז הגעתי לחדר השומם הזה.

לא היה לי תאבון. לא יכולתי לזוז. שכבתי במיטה בדממה, אך לא הצלחתי להירדם באותה המידה.

היה לי משעמם, התחלתי לזמזם לעצמי שירים, ולדקלם חלקים מסרטים שאני אוהב. חשבתי על סיפורים ודברים דמיוניים שאוכל לכתוב כשאגיע הביתה, אם אגיע, ודמיינתי אותם בראש, כל כך מציאותיים ויפים. אולי אם אצא מפה, אוכל לכתוב על זה ספר, חשבתי.

הצלחתי להתרומם על רגליי, לקחתי את המגבת הלבנה שנחה על השולחן ואת הבגדים האחרים, לא רציתי להישאר בבגדים שהיו עליי, הם הזכירו עליי את מאורעות החדר עם הכיסא. פשטתי את בגדי ונכנסתי לאמבטיה נוספת. המים היו שוב חמים ומוכנים, אך לא הופתעתי יותר. התחלתי להתרגל לעניין הזה, בו הכל מושלם. "את הימים הראשונים עברתי בשלום." אמרתי בספק לחש-ספק קול, ויצאתי מהאמבטיה. בגוף כואב התנגבתי והתלבשתי, והלכתי לאכול את האוכל שעוד חיכה לי על השידה.

במהלך הביס השלישי בערך על המסך הופיעו פניה העדינות של מיקה. עם כל הכעס, וכל האימה, כשרואים יופי שכזה, אי אפשר להאמין שהיא שייכת לכל הסיפור הזה. אולי בכלל היא לא יודעת, אולי היא חושבת שזה משחק? שלחו אותה רק לקרוא לאנשים, אני בטוח.

"שלום." אמרה, וקולה היה נעים כל כך, הוא נשמע כמו מנגינה, הוא ליטף את אוזני ועטף אותן בחום. רציתי שתמשיך לדבר לנצח. "הנאים התנאים בעינייך?" אמרה וצחקקה מהבדיחה שלה, שאם הייתי שומע אותה מכל בן אדם אחר ביקום, הייתי מלגלג ומזלזל, על עליבותו ועל כמה לא מצחיק הוא. אך כשהיא אמרה את זה, והוסיפה את צחוק הזמיר שלה, יכולתי רק לצחוק, ולדרוש עוד..

"נאים התנאים." אמרתי וחייכתי, והיא חייכה אלי, חיוך שהיה מאולץ, אך היה מספק בשבילי מכל דבר אחר שבעולם, וגרם לי להרגיש טוב.

"אז רציתי רק לומר לך, שנגמר יומך הראשון פה, שתמו 24 שעותייך הראשונות" היא הוסיפה. אני פה רק יום. יום. זה התנגן באוזניי, אך לא בקולה המתוק והמתגלגל. "יום?" אמרתי לה, והיא צחקה צחוק מלא ושופע, צחוק מרושע, אך יפייפה, ונעלמה מהמסך. רציתי לנצור את צחוקה לנצח, או את קולה, אך הדבר היחיד שהתנגן שוב ושוב היה המילה "יום."