מסעותיה של תמר בארץ הקודש.

בין יום עבדוה לכפר ורבורג מצאתי, סוף סוף, זמן לעדכן. (נכון, קצת ניפחתי את זה. היה לי יום אחד בבית. אבל הוא הוקדש לצפייה בשנות השבעים.)

מה התרחש בינתיים? רק דברים טובים. (ברצינות.)

האמת שאין לי מה לעדכן. אבל שתדעו שאני עוד חיה.

אז נכתוב משהו.

נוהגות להיפגש, ולשבת, ולהביט אחת בשניה.

ולחשוב על נושא, או רעיון, אך דבר לא עולה במוחן.

ויושבות, ואוהבות, אך ללא מילה.

ויושבות, ושותקות, ומרגישות אחת את השניה, אך ללא מילה.

וכשאחת מוצאת מילים, מביטה אל השניה, והשניה מהנהנת בהסכמה, כאילו קראה את מוחה.

וידעו מה כל אחת חושבת, בשתיקה.

היו יושבות שעות, יושבות ושותקות.

מרימות מבט, אך שותקות.

וזה הפך כבר למנהג, כי גם אם היה מה לומר, הן שתקו.

כי ככה הכירו הכי טוב אחת את השניה.

וכך קצב הפגישות שלהן גדל.

גדל בשתיקה.

כי היו נהנות יותר מכל לשבת, לשבת ולשתוק.

כי ככה היה הכי טוב, וככה הכירו אחת את השניה.

ולא נהנו משום רגע כמו שנהנו ככה, בשתיקה.

יושבות, ואוהבות, ונהנות, ומבינות, בשתיקה.

תמר.

שששש...

אז כן, בסוף העיניים הסתדרו, וכן חימששתי אותו בזכות המדריך שלי (שאני אפילו עוד יותר אוהבת עכשיו).

היה לי נורא קשה, בסוף נועם כן יצא, והייתי חמשושית צמודה אליו. היינו תמיד אחרונים במסלול (בחלק האחרון בהפרש עצום.), כל עליה הייתי צריכה לטפס ואז למשוך אותו, כל מדרגה היתה לו פרויקט, כל מה שהוא אמר הייתי צריכה לפענח ולענות לו על כל מיני שאלות על סרטי דיסני, כל הזמן הייתי צריכה להאיץ בו ללכת מהר, ולא היתה לי עוד חברה איתי, אז זה היה קצת מייגע.

בעש לילה בערב לא יצאתי, הייתי צריכה לשמור על נועם שרצה לישון, ולהתעורר מכל דבר שהוא קם, ולדאוג שיהיה לו מה לעשות, ולדאוג שהוא יאכל ויתלבש ויהיה לו חם והכל, ואני בעצמי ישנתי רק שעתיים בערך בלילה.

היה לי מאוד כיף, בכל מקרה, למרות שהיה קשה. ולא איכפת לי גם אם אף אחד חוץ מעדי רביד לא שם לב מה עשיתי שם, וכמה העבודה שלי היתה קשה במיוחד וכמה התאמצתי בטירוף, כי אני יודעת את זה ואת המחויבות האישית שלי מבחינתי עשיתי. והיה לי חשוב להביא אותו ושהוא יהנה, כי גם המשפחה שלו חשובה לי.

בעניינו של המדריך שחימששתי, מן הסתם היה חרא, כי מסתבר שיש לי חברה שלא יודעת להיות חברה. וזהו על זה, כי יש סיכוי שהיא קוראת כאן. אם למישהו באמת מעניין לדעת, הוא יודע איפה למצוא אותי.

ואני צריכה לצאת לישב"צ. יוםטוב.

תמר.

חיה, אחי.

"לא בטוח שתחמששי אותי. שני החברים של נועם לא יוצאים, ולכן לא בטוח שגם הוא יוצא, ואני לא צריך 2 חמשושים ל-5 חניכים. אני עדיין לא יודע בעצמי, אני אודיע לך."

תמר.

זה תמיד "כמעט", או "קרוב", אבל זה אף פעם לא באמת שם.