מסעותיה של תמר בארץ הקודש.

התעוררתי משינה חלקית שנפלתי לתוכה, ראשי כאב, הייתי רעב וידיי בערו. הסתכלתי מסביב, החדר היה חשוך. זאת היתה הפעם הראשונה מאז הגעתי שראיתי אותו חשוך. החושך החזיר לי משהו מפנים, מעט ממיומנויות הרחוב שרכשתי בלילות. פריצה לבתים וחנויות, ודברים מהסוג הזה. התקרבתי למקום בו נכבלו ידיי, ובמאמץ רב שלחתי אותן לראשי. הסכינים לחצו לי על היד, והיו חדים יותר מכל סכין שנתקלתי בו מימיי. נגיעה קלה בהן, ונהיה לי חתך קטן. ומכיוון שהנגיעות שלי היו יותר מקלות, הרגשתי את הלהב חודרת לתוך עורי כאילו הוא אוויר. לאורך כל ידיי נשטף דם, אך אני לא התייאשתי. גיששתי עם ידיי בשיערי עד שמצאתי את סיכת השיער החלודה שלי, שתמיד שמרתי למצבי חירום. הוצאתי אותה בעדינות, ובעזרת פה וחצי יד ניסיתי לשחרר את מנעול האזיקים שעל ידיי. הידיים שלי בערו מכאבים, הן היו מלאות בחתכים וכל בשרי יצא החוצה. אך לא נתתי לזה לדכא אותי! במאמץ רב ואחרון דחפתי את סיכת הראש לחור המנעול, סובבתי ושיחקתי מעט עם הפה והאזיקים נפתחו. מיד רכנתי אל עבר היד השניה ופתחתי את האזיקים גם מעליה. הלכתי במהירות לשטוף את ידיי ולהתפנות, ומיד חשבתי על כוס מים. מן החור שבקיר הגיחו הידיים המכאניות, ותפסתי אחת מהן במהירות. קראתי לדנה, והמצד השני הגיחה הבחורה המוכרת, פניה מלאות בחבורות ושטפי דם.

"מה עשו לך?" שאלתי בדאגה.

"מה איכפת לך? החברה שלך ביקרה פה.." היא אמרה בכעס.

"היא לא חברה שלי!" צעקתי בכעס.

"ראיתי טוב מאוד במה הייתם עסוקים.." היא אמרה ופניה שטופות דמעות, ואני הרמתי את ידיי מלאות הדם.

"זה נראה לך כמו דבר שנעשה מאהבה ומידידות? איפה שנחתך הסרט שאת ראית, היא כבלה אותי באזיקים עם סכינים למיטה."

"לא איכפת לי, יכולת לדחות אותה, יכול להיות פחות שטחי."

"בבקשה, דנה. את תקוותי היחידה, תנסי לסלוח לי. אני מצטער.." אמרתי את זה, ועמוק בפנים גם חשבתי שאני לא חייב לה הסברים, בסך הכל-היא אפילו לא נחשבת ידידה קרובה שלי. אך לא יכולתי לומר זאת, אחרת תקוותי האחרונה היתה נעלמת כמו כל דבר אחר בתקופה האחרונה.

דנה מלמלה משהו, אך לא הקשבתי לה. בראשי צץ רעיון גאוני. "תעזבי את הידיים שיכנסו לחור בחזרה, ותחשבי על אוכל.."

"אתה בכלל מקשיב למה שאני אומרת?" היא שאלה.

"תעשי מה שאמרתי לך!" צעקתי עליה. בכעס רב היא שחררה את הידיים. הבטתי כלפיי מעלה, ולפתע ראיתי מגש נופל במהירות. הידיים המכאניות שלה תפסו אותו כאילו היה בשבילן כדור משחק, הדלת נפתחה, והמגש יצא החוצה.

דנה הציצה דרך החור.

"מעולה, תעשי את זה שוב, אני עובר אלייך." אמרתי, והתעלמתי מכל מה שאמרה לי. בסוף היא נכנעה, נתנה לדלת להיסגר וחשבה על אוכל. אני בינתיים טיפסתי על משהו שנראה לי עמיד, מן רצפת זכוכית כזאת. הבטתי ללמטה. כל מה שראיתי היה עלטה גמורה. מלמטה היתה תהום עצומה, שניחשתי שאליה הולכים כל הדברים שאין בהם עוד צורך. תיארתי לעצמי שאם אפול לשם, אמות מרעב עוד לפני שאגיע לתחתית. היא נראתה לי כל כך עמוקה... יהיה חבל לפספס. כל גופי כבר היה על רצפת הזכוכית המוזרה, ושניה לפני שנפל המגש קפצתי במהירות. הידיים תפסו את שתי רגליי והחזיקו בהן חזק. הדלת נפתחה והידיים התחילו לדחוף אותי כלפי חוץ. דנה תפסה אותי מהר ומשכה אותי, ואני נגררתי ונחבלתי. היה נדמה לי שאני רואה דמות בתוך העלטה, אך הנחתי לזה ונכנסתי לחדר של דנה.

היא תפסה אותי מיד בחיבוק גדול ודמעות בעיניה, וייללה שהיא סולחת לי. שנפרדה ממני והטבתי בפניה, ראיתי שיופייה של דנה לא מתקטן בכלל לעומת יופייה של מיקה, ואף משתווה לו. היה אפילו דמיון דק.

היא חיבקה אותי ונשיקה לי בלחי. היא תפסה את פניי בידייה החמות ונשקה לי שנית, הפעם בפה. שפתיה היו רכות ולשונה קלילה וזריזה והיא לא עזבה אותי לרגע, אך כששמענו כחכוח קל מלידנו, ידענו מיד שעברנו כל גבול ושאנחנו בצרות. ידענו מה עומד לקרות. דנה עזבה את פניי והיתה מבועתת בדיוק כמוני, כשמימיננו עמדה מיקה.