אין לי מה לכתוב על עצמי, אני מוציאה את זה בסיפור.
נו, גם זה משהו.
(אני בכלל רציתי שזה יהיה פנטזיה, אבל מה לעשות-אני לא מוצלחת. אולי נעשה לזה הסבה בהמשך.)
קמתי מהמיטה והבטתי במראה הגדולה, הייתי לבוש בבגדים לבנים כמו שלג, אך
גופי עוד היה מלוכלך ושיערי שומני ופרוע. נטלתי את המגבת הלבנה, ועוד זוג מכנסיים,
חולצה ולבנים שנחו על שידה ונכנסתי לחדר האמבטיה (אם אפשר לקרוא לזה "חדר".
אפילו דלת לא היתה שם. היתה מן קשת שכזאת.) האמבטיה היתה מוכנה, המים היו חמים
בצורה מושלמת, כשקצף מפוזר סביבה. ניחוחות הסבונים מילאו את האזור, ועל שולי
האמבטיה ניצבו 5 סוגי שמפו מהחברות הטובות ביותר.
פשטתי את בגדי והכנסתי את גופי למים, איבר איבר. המים הנעימים עטפו את
גופי כאילו לבשתי אותם ומלחי המים נדבקו אליי. טבלתי את ראשי במים, ובחרתי בשמפו
שנראה לי הטוב ביותר. שפכתי מיד לתוך ידי וקרצפתי את שיערי, שהתמלא בכסף מלא ולבן.
שטפתי את הקצף, ונשארתי עוד כמה זמן באמבטיה, שהיה קשה לצאת ממנה, במיוחד כי המים
לא התקררו, באופן מוזר ומושלם.
כשהרגשתי את הבטן שלי מקרקרת שלפתי את עצמי בכוח רצון רב מן האמבטיה,
התנגבתי, הסתרקתי, ונכנסתי לתוך הבגדים הלבנים הנקיים. ניגשתי למגש שעמד על השידה,
והתיישבתי על המיטה כשהוא עליי. היו בו 3 מנות- קערת מרק ירקות, צלחת עם תפוחי
אדמה, אורז ועוף, וצלחת סלט. האוכל היה עדיין חם, באותו אופן מוזר כמו כל דבר אחר
שהתנהל בו. טרפתי את האוכל לו השתוקקתי כבר כמה שנים. גם לפני שעברתי לרחוב, לא
היה לי אוכל כזה. הייתי כל כך רעב. כשסיימתי את האוכל, נפתח בתוך הקיר שמעל השידה
ריבוע קטן, וממנו יצאו 2 ידיים מכאניות מתכתיות. הן לקחו את המגש מידי, וכעבור
מספר רגעים יצאו עם צלחת שעליה ישבו 3 פנקייקים חמים, עם צלוחית שוקולד, צלוחית סירופ
מייפל משובח, ו-3 כדורי גלידה בטעמים שונים. טרפתי את הקינוח שהיה מדהים,
ושוב הידיים המתכתיות יצאו ולקחו את המגש מידי. הבטתי אל הקירות, רציתי לדעת מה
השעה, והבחנתי שאין שום שעון בחדר הזה. "איזה מן חדר זה בלי שעון?"
שאלתי את עצמי, משכתי את הכתפיים, והמשכתי לחפש בחצי עין-אולי פספסתי.
לפתע על הקיר שמול המיטה הופיע מסך, עליו נראו פניה המדהימות של מיקה,
שכבר שכחתי כמה יפות היו. היא חייכה את אותו חיוך מסופק שזכרתי מהערב הקודם, וקולה
בקע מתוך הקיר כמו סימפוניה.
"שלום דניאל!" היא אמרה. "חיכיתי שתתנקה ותאכל, כדי שאוכל
להודיע לך איפה אתה ומה מעשייך כאן. אתה חלק מניסוי-" היא התחילה לומר. אני בדרך
כלל לא בן אדם שנלחץ, גם זה לא הלחיץ אותי. אולי זה היה קשור בקולה המתקתק, שגרם
לי להרגיש ביטחון. ניסוי? "אתה הולך לבלות זמן רב בחדר הזה. אנחנו נספק לך כל
מה שאתה צריך- תקבל ארוחות חמות, אמבטיות מפנקות, מזג-אוויר נעים ומיטה נוחה. רק דבר
אחד לא נספק לך-תעסוקה."
"ולמה כל זה?" שאלתי.
"אנחנו נבדוק איך זה משפיע עלייך, וכמה זמן ייקח לך להשתגע, לאבד את
השפיות."
"לאבד את השפיות?" עכשיו כבר התחלתי להילחץ.
"ושלא תחשוב אפילו על לברוח, אנחנו נעקוב אחרי כל מהלך שתעשה."
כאן היא הוסיפה צחוק, שהסתלסל כמה פעמונים.
"אבל-" התחלתי לומר, אך היא נעלמה מהמסך. אך הדבר הראשון
שהרגשתי, לפני ייאוש, או בלבול, או כל דבר אחר, היה אנטי מטורף. ואז גם התחלתי
להבין, למה, בעצם, אין כאן שעון. הם רוצים לתעתע בי. אני לא אתן להם להרוס אותי,
לצחוק עליי בזמן שאני אהפוך למשוגע. אני לא אתן להם למחוק אותי, בדיוק כמו שההורים
שלי עשו לי. אני לא אהפוך לעוד אחד מאותם ילדים מסכנים בלי פרצוף שלא זוכרים מי
הם. אני אסקל את התכוניות שלהם, ואציל את כל מי שנמצא איתי כאן.
הדבר השני שהרגשתי, היה תסכול וחוסר תקווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
