אז כן, בסוף העיניים הסתדרו, וכן חימששתי אותו בזכות המדריך שלי (שאני אפילו עוד יותר אוהבת עכשיו).
היה לי נורא קשה, בסוף נועם כן יצא, והייתי חמשושית צמודה אליו. היינו תמיד אחרונים במסלול (בחלק האחרון בהפרש עצום.), כל עליה הייתי צריכה לטפס ואז למשוך אותו, כל מדרגה היתה לו פרויקט, כל מה שהוא אמר הייתי צריכה לפענח ולענות לו על כל מיני שאלות על סרטי דיסני, כל הזמן הייתי צריכה להאיץ בו ללכת מהר, ולא היתה לי עוד חברה איתי, אז זה היה קצת מייגע.
בעש לילה בערב לא יצאתי, הייתי צריכה לשמור על נועם שרצה לישון, ולהתעורר מכל דבר שהוא קם, ולדאוג שיהיה לו מה לעשות, ולדאוג שהוא יאכל ויתלבש ויהיה לו חם והכל, ואני בעצמי ישנתי רק שעתיים בערך בלילה.
היה לי מאוד כיף, בכל מקרה, למרות שהיה קשה. ולא איכפת לי גם אם אף אחד חוץ מעדי רביד לא שם לב מה עשיתי שם, וכמה העבודה שלי היתה קשה במיוחד וכמה התאמצתי בטירוף, כי אני יודעת את זה ואת המחויבות האישית שלי מבחינתי עשיתי. והיה לי חשוב להביא אותו ושהוא יהנה, כי גם המשפחה שלו חשובה לי.
בעניינו של המדריך שחימששתי, מן הסתם היה חרא, כי מסתבר שיש לי חברה שלא יודעת להיות חברה. וזהו על זה, כי יש סיכוי שהיא קוראת כאן. אם למישהו באמת מעניין לדעת, הוא יודע איפה למצוא אותי.
ואני צריכה לצאת לישב"צ. יוםטוב.
תמר.
חיה, אחי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
