מסעותיה של תמר בארץ הקודש.

אני דווקא טיפוס משפחתי, שלא תחשבו אחרת.

אבל לא יכולה להיות מילה מתאימה יותר מ"נצח" לארוחת ערב חג הסוכות שלנו.

הגענו ב-6 לבית של סבתא שלי מצד אבא, דבר שאנחנו עושים בלאו הכי כל שבוע, רק שהפעם גם היתה סוכה (שהיתה, אגב, מדהימה. הסוכה היפה ביותר שהייתי בה!). כששמעתי שדורון, אח של אבא שלי, לא מגיע-אני לא יכולה לשקר שהרגשתי תחושת רווחה, אני אוהבת אותו מאוד, והוא מצחיק, אבל יש לו המון סיפורים, וכ"כ לא היה לי כוח לעוד ערב ארוך...

לפתע, בשעה 10:00 ומשהו בלילה, מן הקצה השני של העולם, נזכר להגיח מארוחת הערב השניה דורון היקר, ומיד הבנתי שאם זה התחיל ב-10:00 ומשהו, זה לא הולך להיגמר לפני 12:00.

אז הכנתי את עצמי לתנומה קלה, שנמשכה כשעה רצופה של שינה ערבה על כתפו הנוחה של אבי, עד שנרדמו לי השרירים והתעוררתי, אבל מה-השיחות היו בעיצומם.

על אנשים שנדרסו, על פיקניק ביום שישי (ואני מסיפה: למה צריך פיקניק כשאפשר להיות בבית של סבתא?) ועל עוד שטויות שאפילו לא התאמצתי להקשיב להן כ"כ, והבנתי מיד שאני צריכה לחזור לנמנם (כמובן שלא הצלחתי, כי זה רצון הגורל, מסתבר.)

אך לפתע מן הצד השני של השולחן נשמעה המילה "פאווסה". למי שאתה לא יודע, יש לי היסטוריה ארוכת ימים עם המילה הזאת.

כשהייתי צעירה בכמה שנים מעכשיו, הלכתי עם אחותי לפארק מים באיזה חופש גדול, וכשיצאתי ממתקן האבובים זוג ערסים קראו לעברי "את יודעת שאת פאווסת על?" ומאז, מאותו יום, אותו קיץ לפני כמה שנים, לא מצאתי את המילון הערסים שכולל את המילה הזאת.

ומה לא עשיתי? עברתי ערס ערס ברחובות גבעת זאב ושאלתי אותו אם הוא יודע מה זה פאווסה, וכמובן שהתגובה שנשמעה מכולם בחזרה היתה "מה, אני נראה לך כמו ערס?" (כן.)

ודווקא בארוחת חג המשפחתית שלנו יצא לי לשמוע את המילה הזאת פעם שניה בחיי. אני אפילו לא זוכרת מה הם אמרו שזה אומר, משהו עם שקרים. זה לא מסתדר לי עם המשפט של הערסים. האם הם למדו מילה חדשה ללא פרוש ורק רצו להיראות אינטילגנטים ולהשתמש בה?

ונחזור לעניינו הנ"ל-ארוחת ערב החג.

לפתע, בשעה 12:00 בלילה הופיע המשיח בדמות התקפי כאבי בטן, שקצת האיר את אמא שלי "את רוצה שנלך הביתה?" היא זרקה לכיווני, אך רציתי להיות מנומסת, וכמובן שעניתי שלא, אך הרגשתי שאנחנו מתקרבים לסוף.

רבע שעה מאוחר יותר רמזתי יותר חזק לכיוון אבא "אבא, אתה יודע שכבר 12:15?" וזה כבר העיר אותו וניער אותו מההזיה בה הוא נמצא. "12:15?!" הוא אמר בקול, ואז גם שני אחיו התעוררו ושמו לב לשעה. והצלחתי לארגן זאת, כולם קמו, יצאו מהסוכה שבמרפסת, והתחילו ללכת לתוך הבית.

אבל זה לא נגמר! כי אז כל בני המשפחה התאספו מסביב הויטראג' המשפחתי שסבתא שלי הכינה, וכל אחד היה חייב לומר שאין שם תמונות שלו, ואז כולם הראו לו לפחות 4 תמונות. וזה חזר על עצמו. במשך 10 דק' נמשכה האספה הזאת, ואז נשיקות וחיבוקים, ואז אבא שלי עוד מתעכב שעה על דברים שכבר אין לי סבלנות לראות ואני בורחת מהר לאוטו.

בשעה 12:30, שימו לב, האם זה חלום? האם אני הוזה? האם אני מדמיינת?

לא!

אנחנו באוטו בדרך הביתה.

ואני דווקא ילדה שמאוד אוהבת להיות עם המשפחה, ומאוד אוהבת אצל סבתא, אבל 6 וחצי שעות? זה טו מאצ'! והייתי עייפה, ורציתי הביתה, ובאמת כאבה לי הבטן, והזמן פשוט נעצר באיזה שלב בשעה 9:30 בערך.

שיהיה חג שמח ומלא בפרפרים ופרחים ופיות ומושי-מושי.

תמר.